קהילה יקרה,

כחלק משיפור השירות לחבר אנו שמחים להשיק את מודול קריאות השירות ישירות דרך אפליקציית מקומי.

דרך האפליקציה תוכלו לפתוח קריאת שירות לבעל מקצוע, לקבל עדכון על סטטוס הטיפול וכן לשלוח פניה ישירה למנהלים.

המודול נמצא תחת לשונית “שירות” במקומי ויפנה אתכם לאפליקציית קהילנט, שם תוכלו לבחור בין האופציות הבאות:

1. הבקשות שלי – לראות סטטוס טיפול בבקשות שהגשתם.
2. קריאות שירות – להגשת קריאה חדשה בתחומי גז, חשמל, מים וביוב, נוי וחצר, תחזוקה ותקשורת.
3. פנייה למנהלים – פנייה ישירה למנהלי הקיבוץ.
4. תצהיר חבר – עדכון דיירים – לעדכון שוכרים נכנסים/מסיימים.

עלות התיקונים מתומחרת לפי המחירון המצורף לתחומי התחזוקה והאינסטלציה, לשאר התחומים תינתן הצעת מחיר במקום.

אנו מקווים כי מודול קריאות השירות יהווה עוד נדבך משמעותי בשיפור השירות, כמו גם הקמת מערך התפעול וביצוע סקר שביעות הרצון השנתי.

עם זאת נבקש לזכור כי המערך עדין בשלבי הקמה וכך גם המודול ויתכנו שינויים ועדכונים.

נשמח לשמוע התייחסויותיכם והצעות לשיפור.
בברכה,

אריאל ונדב טימור מנהל התפעול והתשתיות

אולי תהיתם מי הוא הבחור הגבוה אשר מופיע בשטח כשיש צורך במתנדבים, אם להכנת פעילות תרבותית ואם לקראת חגים. אנחנו הסתקרנו ויזמנו איתו מפגש הכרות, שתוצאותיו מובאות בראיון זה.

שמו אביטל חורף והוא נולד וגדל בשער-הגולן שבעמק-הירדן, וגר בנחשון מזה כחמש שנים. את השרות-הצבאי עשה בנח"ל וכשהשתחרר חזר לקיבוץ לשנת עבודה במכוורת (מדובר בשנים שבהן אחרי הצבא יכלו לעבוד בקיבוץ שנה, ובתמורה הקיבוץ מימן לימודים). אחרי שנת העבודה בקיבוץ יצא אביטל לבדו לטיול של שנה וחצי, לא במזרח ולא בדרום אמריקה - באירופה ובארצות-הברית.

אביטל למד משפטים. היה לו חשוב לא להתנתק מעמק-הירדן ומהקיבוץ בזמן הלימודים, לכן למד רק פעמיים בשבוע ובשאר הזמן עבד במכוורת. גם כשסיים את הלימודים לא התרחק מהעמק, ופתח, יחד עם חבר, משרד עורכי דין בטבריה. כעורך-דין הוא עוסק במשפט אזרחי, במחלוקות שבין אדם לחברו.

 אביטל החליט שהוא רוצה לעבוד בירושלים אבל לא לגור בה. הוא חיפש את דרכו במשך שנתיים ובסופו של דבר פתח משרד בירושלים ועבר לגור בנחשון.

לאביטל ילד בן 9 שקוראים לו אוריאל, שלומד בירושלים בבית-ספר אנתרופוסופי ומגיע ל"מרכז" בנחשון לאחר הלימודים.

אביטל אוהב לעשות את עבודתו. הוא נהנה מהתהליך, לעמוד מול אנשים ולשכנע אותם בצדקתך. הוא לא מרגיש שהוא עובד, הוא חי את העבודה, ואפשר לומר שהיא גם תחביב שלו.

תחביב נוסף הוא קריאה, והספרים האהובים עליו קשורים לסוציאליזם, לביוגרפיות  הוא גם אוהב לטייל בארץ.

כשחזרנו איתו לעבר בשער-הגולן, סיפר אביטל שתמיד הופיע בהצגות,  היה פעיל בוועדות-תרבות ובארגון חגים. גם בבית-הספר עסק יותר בתרבות מאשר בישיבה על כיסא להכנת שיעורי-בית. אך טבעי הדבר שגם בנחשון התחבר לעוסקים בתרבות.

חשוב לו לומר שהוא אוהב את קיבוץ נחשון וגם את החברים בו.

בישיבת המזכירות האחרונה השתתף ראש המועצה ניב ויזל. ניב 
עדכן את החברים על המאמצים שהמועצה עושה כדי להמשיך ולהעניק 
שירותים איכותיים לתושבי המועצה בכלל ולתושבי הקיבוצים ונחשון 
בפרט וכן על פעילות הפורום השיתופי המאגד את נציגי הקיבוצים 
והישובים השיתופיים במועצה. זאת ועוד ניב ביקש את תמיכת הקיבוץ 
במרוץ לראשות המועצה.

חברי המזכירות הציפו לניב את האתגרים המעסיקים את הקיבוץ
 והציפיות מהמועצה כגון ניצול תב"ר, תחבורה ציבורית ובעיית הבטיחות
 וביקשו את עזרתו בנושאים אלה. בהמשך התקבלה ההחלטה כפי 
שמופיעה בפרוטוקול:

המזכירות מאשרת השתתפות נחשון בתרומה למערכת הבחירות 
של ניב ויזל, נציג סיעת הפורום השיתופי לראשות המועצה.

להלן חלק מתגובות חברים:

קוכי - למען הסר ספק. את התשלום כבר אישרה המזכירות. 
נמצא בפרוטוקול שנשלח היום.
יפעת - אני מבקשת להביא לדיון פתוח שימוש בכספי ציבור.
 עם החלטה בשיחת קיבוץ/קלפי. ולא באופן בו אושר הכסף.

קוכי - החלטה קלה, עבודה בעיניים! אם ההנהלה והמזכירות 
שוכנעו שצריך לתמוך במועמדותו של ניב ויזל לראשות המועצה 
שיתכבדו ויתגייסו ויעברו בית בית וחדר חדר וישכנעו את החברים 
להצביע בעד ניב ויזל. זה מה שחשוב בבחירות- מספר המצביעים. 
משכורתם של ניב וראשי האגפים במועצה מגיעה לעשרות אלפי 
שקלים בחודש בעוד שלנו יש פנסיונרים שמקבלים פנסיה מינימלית 
של כ- 4700 ש"ח לחודש. 30,000 השקלים שהוחלט במזכירות 
להעביר כתמיכה בקמפיין של ניב הם בעצם התרפסות לפריץ ויכולים 
להינתן לכ- 60 הפנסיונרים שתמיכת הקבוץ שהובטחה בפנסיה, 
300 ש"ח לחדש התפוגגה כשהתברר שהשכר הממוצע עלה, 500 
ש"ח לכל אחד שיוכלו לפנק קצת את הנכדים בחופש הגדול ובחגי תשרי. 
אם  הסכום לא יועבר לפנסיונרים אני אעשה כמיטב יכולתי להניא את 
החברים להצביע בעד ניב ולהימנע בכלל מלהצביע.

יפעת - מעדכנת שידעתי את חברי המזכירות. את שי כהן ואריאל. 
נאספו בקלות מעל 30 חתימות ברגע. מחכה להזמנה לשיחת קיבוץ
 בנושא. מסכימה מאד עם קוכי. אם קוכי בדעתי אז יתכן שהמשיח בדרך.

קוכי - אני בעד ניב ויזל אבל מבקש למחות שתרמו בשמי וגם בשם 
הפנסיונרים 30000 ש"ח 14% מהסכום שהיה אמור להגיע אליהם. 
מחאה זה טוב, כדי להניע מהלך של ביטול התמיכה המיותרת. 
אני מצפה שניב ויזל וצוות הקמפיין שלו ( שלא עובדים בחינם...) יבינו 
שכדאי להם יותר להעביר את 30,000 אלף השקלים לפנסיונרים של 
נחשון ונוכל להתגייס יחד עם חברי המזכירות לשכנע חברים להצביע בעדו.
 אם לא, לא מגיע לו...

כבאות והצלה לישראל

מחוז ירושלים

שריפת לול בקיבוץ נחשון, כב״ה המליץ על הסתגרות.

סמוך לשעה  18:40 התקבל דיווח במוקד 102 על שריפת לול 
בקיבוץ נחשון, יש חשש למעורבות אסבסט כתוצאה מהשריפה, 
עשן סמיך אופף את היישוב.

  חמישה צוותי כיבוי מתחנה אזורית בית שמש הוזנקו למקום.

צוותי הכיבוי  מבצעים פעולות לכיבוי האש וסריקות לאיתור לכודים 
או פצועים.

בשל העשן הכבד כתוצאה מהשריפה כב״ה ביקש מהמשטרה 
להורות על הסתגרות של התושבים.

מפקד תחנה אזורית בית שמש טפסר משנה ראובן יצחק נוכח במקום.

לא ידוע כעת על נפגעים או לכודים

פרטים נוספים בהמשך

רס״ל זיו אקווה, דובר תחנה אזורית בית שמש, 
מחוז ירושלים

אבנר שלגי

נשרף לול שלם עם גג אסבסט. המזל הוא שהרוח צפונית 
והעשן עף דרומה מעל הלולים ולא מגיע לאיזור המיושב

שי כהן

בנתיים נמסר שהרוח מרחיקה את העשן

דיויד

המשטרה מבקשת לא להתקרב לאיזור השרפה. 
מלבד זאת אין הנחיות מיוחדות..

תמיר כהן

לחברים שלום, השריפה במבנה הלול הישן מתחת למחלבה 
כובתה. צכבי אש עדיין במקום,
גג האסבסט נשרף, אין להתקרב למקום עד להודעה חדשה.

מירי איבלר

מנהלת מרכז יום לאזרח הוותיק במטה יהודה ומנכ"לית עמותת ותיקי מטה יהודה.
תושבת המועצה, חברת קיבוץ צרעה, אמא לארבעה ילדים וסבתא ל-12 נכדים.
אחרי ניהול של 14 שנים במרכז האומניות של המועצה "יד חריף", מירי הגיעה לתפקיד ניהולי במרכז היום לאזרח הוותיק, תפקיד אותו מילאה במשך 12 שנים ובסוף החודש הקרוב מסיימת את תפקידה.
 
מירי מספרת לנו בהתרגשות, "כשהגעתי לפני 12 שנה לנהל את המרכז ופתחתי את דלת הכניסה מצאתי מקום נעים, יפה ומזמין עם אזרחים וותיקים חמים ומיוחדים מכל יישובי המועצה". במהלך עבודתה מירי שמה לה למטרה להפוך את מרכז היום למקום אטרקטיבי שאנשים ירצו להגיע אליו וכך היה. "קלטנו המון ותיקים חדשים, ואפילו היו לנו רשימות המתנה".

מירי מספרת שהצוות השקיע יחד איתה המון בהעשרת התכנים והתוכניות במרכז, כולל טיולים, הרצאות, חופשות, סדנאות ופעילויות רבות. "וותיק שהגיע למרכז זכה למרכז תשומת הלב, שזה מגיע להם לדור הוותיקים להרגיש שרואים אותם ושהם אינם פלך מצומצם וזניח במועצה שלנו".

עם השנים המרכז הפך לשם דבר במועצה ושמו הלך לפניו. נבנתה קבוצה של וותיקים שעושים יחד את שביל ישראל ומאז הם מטיילים כבר 7 שנים יחד. יצאנו לתערוכות, סיורים והצגות ועוד.

מירי מוסיפה: " חובתי הייתה ליצור קהילה תומכת, ואנו רוצים שהיא תגדל יותר ויותר, רציתי שיותר אנשים מהקהילה שלנו יהיו מעורבים, יכירו בוותיקים, שהמועצה תשקיע בהם לא פחות. והכי חשוב שבני המשפחות, הילדים ידעו שיש להורים שלהם תוכנית עם פעילויות וסדנאות."

למרכז כיום מגעים בממוצע כ- 130 איש, מגיל 62 ועד 120. המרכז פועל בכל יום, יש בו חוגים, ארוחות, ישנה הסעה שאוספת מהיישובים ומחזירה, סדנאות שירה וריקוד, פרשת שבוע ועוד. המסגרת מאוד "מפנקת" כך מתארת זאת מירי. עם השנים נכנסו למרכז גם בתי הספר של המועצה, התלמידים באים בחגים ומועדים לפעילויות משותפות ולשמח את הוותיקים. יש קבוצת מתנדבים, תלמידי ישיבת אמי"ת נחשון מגיעים בכל יום ראשון להתנדב.
המרכז גם מפרסם ומזמין את הציבור הרחב להשתתף בהרצאות שפתוחות לכלל התושבים וניתן למצוא אותם באתר המועצה. למרכז מגיעים תושבים מכל היישובים במועצה כולל מהחברה הערבית.

מירי אומרת, "היה לי חשוב לתת לוותיקים תחושת גאווה ושייכות למועצה". "באנו לעשות טוב ולהעניק להם זמן פנאי איכותי ולהפיג את בדידותם של הוותיקים".
"זכות גדולה ניתנה לי לעבוד עם וותיקי המועצה". "אני מקווה שהעבודה הצמודה עם אגף הרווחה במועצה ותוכנית הגשש"ים ימשיכו איתנו עוד שנים רבות".
במכתב לעובדי ועובדות המועצה כתבה מירי, "אני נפרדת מתפקידי כמנהלת מרכז היום של מטה יהודה ומניהול עמותת ותיקי מטה יהודה, לאחר 12 שנים משמעותיות, פוריות, מלאות בעשיה  ומהנות מאד. חשתי שזכיתי  להכיר, להתקרב, לאהוב  ולתרום לאנשים יקרים ומיוחדים מאד, קסם של פסיפס אנושי רב תרבותי. ולכם שותפיי לדרך,  תודה על עשייה משותפת לטובת ותיקי המועצה, שראויים לכך..

בסוף החודש מירי תסיים את תפקידה במרכז, וענת בן זקן תחליף אותה.
מירי מאחלת לענת הצלחה בתפקיד החדש וסומכת עליה שתעשה עבודה מצוינת לרווחתם של הוותיקים ובני משפחותיהם, "אני מעבירה לך מקום טוב עם אנרגיות טובות ועם אנשים מיוחדים מאוד".
 
ענת בן זקן,

אמא לחמישה וסבתא לשבעה נכדים
מגיעה אלינו עם תואר ראשון בעבודה סוציאלית וניסיון של מעל 30 שנה בעבודה עם מבוגרים וותיקים. במהלך חייה עבדה ענת בעיריית ירושלים, ביד שרה ובפיתוח תוכניות מיוחדות לבני הגיל השלישי ובני משפחותיהם. ענת מספרת לנו שהיא מאמינה מאוד בעולם המתנדבים וההתנדבות. "בהתנדבות אתה מקבל הרבה יותר ממה שאתה נותן" ואת זה אני רוצה להביא לפה, לבית החם הזה בעזרת קהילת מטה יהודה. בנוסף מאוד רוצה לגייס את העסקים המקומיים במועצה לשיתופי פעולה עם המרכז. אני מודה למועצה, לוותיקים ולמירי, ואני מבטיחה לשמור על הרמה הגבוהה ועל הוותיקים.
אני מזמינה את הוותיקים לבוא עם הבנות והבנים שלהם להתרשם מהמקום הקסום הזה, בואו תראו כמה חשוב וכמה מהנה יהיה להוציא את ההורים מהבית לפעילויות שיש לנו להציע כאן. "אני גאה ושמחה להצטרף למשפחת מטה יהודה".
רוצים לשמוע עוד? רוצים להתנדב במרכז?  

מוזמנים לפנות לענת
052-3860174.

ראש המועצה ניב ויזל והנהלת המועצה קיימו ביום שני 24.10 מפגש "מטה עם מטה", עם הנהגת קיבוץ נחשון, בכדי לחזק את הקשר של הקיבוץ למועצה ולפעילות המועצה למען כלל התושבים, לקדם יוזמות, רעיונות ושיתופי פעולה עתידיים.

ראש המועצה ניב ויזל והנהלת המועצה רואים חשיבות רבה בקיום  מפגשים מסוג זה, להגיע ליישובים, לצאת לשטח ולראות את עבודת המועצה והנהגות היישובים. מפגשים אלו נותנים במה להנהגות הישובים להציג את העשייה שלהם ביישובים שמתאפשרת גם בזכות העבודה המשותפת עם אגפי ומחלקות המועצה. בנוסף המפגשים מאפשרים לשמוע ולהכיר לעומק את הצרכים והפעילות של כל ישוב.

ראש המועצה ניב ויזל:

" שמחים להתארח בקיבוץ נחשון ואנו מודים לכם על שיתוף הפעולה והרצון המשותף לעבוד יחד. נחשון קיבוץ חזק ומצוין ואני מעריך מאוד את העשייה הרבה שלכם. אנו רוצים לראות אתכם מחזקים את שיתופי הפעולה וממצים את כל שירותי המועצה והאגפים השונים על מנת לקדם ולהביא יוזמות שלכם לתוך היישוב. נשמח לראות אתכם לוקחים חלק משמעותי יותר בפעילויות המועצה, באירועים השונים ובמסגרות החינוך של המועצה.

בין הנושאים שנידונו בפגישה: יחסי העבודה ושיתוף הפעולה שבין הנהגת הקיבוץ לבעלי התפקידים במועצה. תהליך השיוך הקנייני שהקיבוץ משקיע בו משאבים רבים בימים אלו. הצורך בהקמת צוות חירום יישובי, קידום פרויקטים הקשורים לתשתיות ותכנון מרחב הסעות מותאם לצורכי הקיבוץ. עוד נידון, טיפול והערכות היישוב למניעת שריפות, ראש המועצה ביקש לדעת כיצד התקדם היישוב בביצוע עבודות החישוף ואמר שאין לנו זמן יקר לבזבז וחשוב להשלים את עבודות החישוף בהקדם כי עונת השריפות טרם עברה.

בסיום הישיבה הודו נציגי הקיבוץ להנהלת המועצה וראש המועצה על שיתופי הפעולה והמשאבים שהמועצה מעמידה לרשות היישוב ולמען התושבים. במיוחד ציינו לטובה את מחלקת היישובים שנותנת מענה וסיוע כל העת.

שעון לכל שוטר

לפני שנים רבות הגיעה לשדמי, איש הויטראזים, פניה מפתיעה מעמותת השוטרים. עמותת השוטרים הוא גוף שהוקם כדי לשפר את תנאיהם של השוטרים, שכידוע אינם יכולים להאבק על זכויותיהם, ככל אירגון עובדים. לפני כ-40 שנה, לקראת ראש השנה הם החליטו להעניק לכל שוטר במשטרת ישראל, שי צנוע בדמות שעון קיר. השעון אמור היה להינתן לשוטרים כאות הוקרה על העבודה הקשה שהם משקיעים יומם וליל. משמעות הדבר עבור שדמי הייתה הכנת לפחות עשרים ושניים אלף שעונים, כמספר השוטרים באותה שנה. ככל מקום מסודר והגון הבחירה בשדמי ליצור השעונים נעשתה ע"י מכרז. הוא נפגש עם ועדה שביקרה מספר פעמים בנחשון כולל מתן הערות, אך בסופו של דבר קיבל את העבודה.

תהליך הייצור

היות ולוח הזמנים היה צפוף, העבודה נעשתה עם שני התנורים בכל שעות היממה. בשלב ראשון של הייצור נחתכו מפלטות הזכוכית ריבועים ואחר כך כל ריבוע נחתך לעיגול, במידה שתתאים לשעון לאחר ש"יבושל" בתנור. עבודת החיתוך הייתה עבודה שחייבה ריכוז, כדי למנוע פחת, והצטיין בה סולי. עיגול הזכוכית לוטש ובמרכזו נקדח חור, שמאפשר את התקנת המנוע מצד אחד ואת המחוגים מצד שני. שלב שני היה צביעת עיגולי הזכוכית בטכנולוגיה של הדפס משי, ולצורך יבוש הצבע על הזכוכית, הוכנסו לתנור למשך שלוש שעות בטמפרטורה של 800 מעלות. כתוצאה מכך נתקבל עיגול שעליו כתובות שעות היום. את כל עבודת חיתוך הזכוכית, צביעה במבחר צבעים, שהוזמנו ע"י אנשי עמותת השוטרים והדפסת מספרי השעון ביצע צוות שכלל שלושה, ארבע אנשים וביניהם בנוסף לשדמי היו עומר, מליחי, סולי, מתנדבים ותלמידים שבאו ללמוד את מלאכת הוויטראז‘ אצל שדמי. העבודה הייתה יומם וליל כשהתנורים מופעלים לסירוגין. עיגולי השעונים הצבועים והמודפסים הוכנסו לתנור על שבלונה שגרמה לשעון לקבל את צורתו הסופית. משך זמן יצירת הצורה הסופית של השעון היה כשבע וחצי שעות. למעשה כל יממה יצאו מתנור אחד  שעונים מוכנים להרכבת המנוע, המחוגים ואריזתו. התנור עבד ביום, ובלילה עד אור הבוקר הוא התקרר ואיפשר להוציא את השעונים.

מנועים והרכבה

המנועים נקנו אצל זוג דתי מבני ברק, שהם היו היבואנים מהמזרח. את כל עבודת ההרכבה עשו אסירים מכלא רמלה. מדי פעם היה מגיע לנחשון רכב משטרתי שלקח את השעונים המוכנים. לעתים מספר עומר, השעונים נשלחו לכלא ע"י אנשי הצוות, שלאחר ששתו עם האסירים כוס קפה, פיקחו על עבודת ההרכבה. העבודה הייתה במבנה בתוך שטח בית הסוהר. האסירים היו עם עבר מכל הסוגים. האריזות הגיעו ישירות לכלא ממפעל בשטחים.

מחסן השומריות

שנים רבות שדמי היה מעורב בעיצוב השומריות, שנערכו מדי מספר שנים ע"י תנועת השומר הצעיר. הוא מספר שהתנועה הייתה שוכרת את השטח לשומריה מהקרן קיימת ומבטיחה להחזיר את השטח נקי וריק כפי שהיה בטרם השומריה. עם סיום השומריות המשתתפים מיהרו לחזור הביתה והשטח לפעמים נשאר עם שלל ציוד המחכה לאיסופו. התנועה פנתה לשדמי שהיה חלק מצוות השומריה, לאחסן בנחשון את הציוד. שדמי התנה את האחסון בבניית מבנה מתאים. ואכן התנועה בנתה את המבנה הקיים והציוד אוחסן בו. במשך השנים, הציוד במבנה התדלדל בעיקר היות וקיבוצים לקחו חלק מהדברים לשימושם. לפיכך המבנה שימש בנאמנות את שדמי לצורך עשיית הוויטראז‘ים שפזורים ברחבי הארץ בבתי כנסת ובמקומות אחרים.

 סוף דבר

כיצד השפיע השי בדמות שעון לכל שוטרי משטרת ישראל על עבודת המשטרה בשנות ה-80 ? מן הסתם הוא נתן להם הרגשה טובה והעלה את המוטיבציה שלהם. שדמי מציין שזאת הייתה העבודה הלחוצה ביותר שהייתה לו במשך כל שנות עבודתו בייצור ויטראזים. במשך השנים שדמי סיפק לחברים ולמוסדות שפנו אליו שעונים בצבעים שונים. נכון להיום נותרו בודדים פה ושם. אחד מהם מתנוסס בגאון בכניסה למשרדו של שדמי.

קטע מספרו של גדעון אריאל "זורק הדיסקוס ומפעל חלומותיו"
הספר תורגם מאנגלית לעברית ע"י בני מאיר מקבוצת "סלע"

ב 23 באוגוסט 1972 נסעתי מאמהרסט לשדה התעופה JFK . בשלב זה בחיי JFK לא היה דומה כלל לאותו נמל תעופה שקידם את פניי ב 1963, כשרק הגעתי לאמריקה. עם כמה מזוודות מלאות במצלמות וגלילי פילם עליתי על הטיסה למינכן. הייתי נרגש לקראת האולימפיאדה, ונוסף על כך התרגשתי לקראת פגישתי הקרובה עם חבריי מהנבחרת הישראלית

רוב המתחרים הישראלים באתלטיקה והרמת משקולות, וכן המאמנים שלהם, היו חבריי מהעבר. אחרי הכל, התאמנתי עם רבים מהם בישראל. למשל מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא ומאמן הרמת המשקולות יעקב ספרינגר. רבים מהספורטאים בגילי היו עכשיו מאמנים, אבל נשארו חברים ותיקים. עם רבים מהם הייתי ביחד באולימפיאדות טוקיו ורומא.

הישראלים מטבעם הם נחמדים וחברותיים ביותר, וכך היו גם חבריי אלה. הם הפצירו בי שאשאר איתם בכפר האולימפי. איזו התחלה מבטיחה, כשכולם מדברים בבת אחת, כולם מחייכים וטופחים איש על שכם רעהו. השלבים הראשונים בכל אולימפיאדה מלאים בהתלהבות ושמחה, יחסי חברות עם הספורטאים האחרים, ותקווה להצלחה בהופעות הספורטיביות.  כל ספורטאי חולם על עמידה על דוכן המנצים ועל מדליית זהב. גם אם רובם יודעים שיש סיכוי קטן שהחלום הזה יתגשם, הם עדין חולמים אותו. שמחתי על האפשרות להימצא עם חבריי בכפר האולימפי ביומיים הראשונים. כולם בכפר האולימפי היו מלאים עד גדותיהם בהתלהבות ומתח לקראת המשחקים הקרובים.

ההרצאה שלי בכנס המדעי נקבעה ל 6 בספטמבר 1972. למרות שהתגוררתי עם חבריי הישראלים בכפר האולימפי, הציע לי ג‘ורג‘ דאלס לשהות לפני ההרצאה במלון בעיר. המלון היה קרוב יותר למקום בו התקיים הכנס. הכנס נערך באחד המרכזים הנוחים במינכן. הגרמנים בנו רכבת תחתית מודרנית במיוחד לצורך תנועת הספורטאים, המאמנים והאוהדים ברחבי העיר. לכן היה עדיף מבחינתנו להתגורר במלון בזמן הכנס. נהניתי מאד מהפגישה המחודשת עם חבריי הותיקים מישראל, ותמיד אעריך את הימים בהם בילינו ביחד.

היום אני ידוע שאם לא הייתה נקבעת לי ההרצאה על הקפיצה במוט דווקא לאותו תאריך, לא הייתי חי היום.  

הצעתו של ג‘ורג‘ שנעבור למלון הצילה את חיי. הלילה בו עברנו למלון היה הלילה בו פלשו טרוריסטים ערבים לכפר האולימפי ולקחו את הישראלים כבני ערובה.

המארגנים הגרמנים של האולימפיאדה היו מוכנים לכל חוץ מאשר לבעיות ביטחון. מטרתם הייתה ליצור אווירה ידידותית והרמונית עבור כל המשתתפים מארצות שונות. הם קיוו למחוק את הדימוי הפרוסי, התוקפני והמלחמתי של עברם ההיסטורי. הם קיוו למחוק את זכר אולימפיאדת ברלין 1963 שהונהגה על ידי אדולף היטלר. ההיסטוריה יודעת היום שזה חלום יפה, אבל הוא לא יכול להתמודד עם הרוע הצרוף שעדין נשאר בעולמנו.

הרבה נכתב על מה שקרא שם. סטיבן ספילברג הפיק סרט שתיאר את כל ההתרחשויות. אבל אתאר כאן בקצרה את האירועים: חמישה מחבלים פלסטינאים מארגון שנקרא ספטמבר השחור, לבושים בבגדי טרינינג, טיפסו על הגדר שהקיפה את הכפר האולימפי. כמה אנשים ראו אותם אך איש לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת, מאחר וספורטאים עברו את הגדר בצורה זו כמעט כל יום. שלושה אנשים נוספים נכנסו לכפר באופן חוקי וחברו לחמישה שבאו מבחוץ.

המחבלים נכנסו עם מפתחות גנובים לשתי דירות. אחת מהן הייתה זו בה גרתי עד אתמול. שופט ההאבקות הישראלי, יוסף גוטפרוינד, היה ער באותו זמן. הוא שמע את הרעשים וכשראה אנשים רעולי פנים הוא צעק, "חברה תסתלקו!" הוא השליך את גופו על הדלת כדי לנסות למנוע מהם להיכנס, אך נהדף. באותו זמן התעוררו הספורטאים האחרים וחיפשו דרך להימלט או למצוא משהו שיכול לשמש כנשק הגנה. מאמן ההיאבקות משה ווינברג התקיף את המחבלים ונורה בפניו. הוא אולץ על ידי התוקפים להוביל אותם לדירות נוספות בהן שהו ישראלים. הוא הוליך אותם שולל באמרו שבדירה 2 אין ישראלים, והוביל אותם לדירה 3 בה ישנו באותו זמן אנשים חזקים יותר, מרימי משקולות ומתאבקים. לרוע המזל הם הופתעו בשנתם והובלו לחדר המאמנים. משה ווינברג התקיף שנית את שוביו, ומעשה אמיץ זה אפשר לאחד מהמתאבקים שלו, גד צוברי, להימלט.  משה הוכה על ידי המחבלים עד אובדן הכרה, נדקר בסכין ונורה למוות. מרים המשקולות יוסף רומנו התקיף ופצע את אחד המחבלים, בטרם נורה ונהרג. בשלב זה הצליחו המחבלים ללכוד 9 בני ערובה ישראלים.

ב 9:30 בבוקר הודיעו המחבלים שהם פלסטינים, ושהם דורשים שישראל תשחרר 200 אסירים ערבים הכלואים בשטחה, וכן שתינתן להם עצמם תחבורה בטוחה שתוציא אותם מגרמניה. גולדה מאיר, שעמדה אז בראש ממשלת ישראל, סירבה לנהל משא ומתן על המחבלים והודיעה לשלטונות גרמניה שעליהם להתמודד עם המצב.

   אחרי משא ומתן מורט עצבים שנמשך יום הסכימו המחבלים לתנאים שהציבו הגרמנים. המחבלים ובני הערובה יילקחו בהליקופטרים לנמל התעופה של נאטו. מכאן הם יוטסו לקהיר עם בני הערובה. העיתונות סיקרה את המתרחש בהרחבה, ורשתות הטלוויזיה הראו בשידורים חוזרים ונשנים את לוקחי בני הערובה ואת העמדות של הצלפים הגרמנים. לרוע המזל, המחבלים צפו בטלוויזיה בדירת הישראלים. הם ידעו בדיוק מה מתרחש בחוץ, כולל מהי התוכנית לפגוע בהם!

 בני הערובה הישראלים ושוביהם נלקחו באוטובוס להליקופטרים והוטסו לשדה התעופה של נאטו. במשך המטס, ביום שהיה רצוף מחדלים וכשלים, גילו הגרמנים שהיו 8 מחבלים ולא 5, כפי שחשבו קודם. הם נוכחו לדעת שאין להם מספיק צלפים לפגוע בכולם בשדה התעופה, כמו שתכננו מראש. כמו כן, לא היו אמצעי תקשורת בין הצלפים, כך שהבלגן הלך והחמיר בכל רגע.

כאשר נחתו ההליקופטרים בבסיס, בסביבות 10:30 , ירו הצלפים הגרמנים מתוך כוונה להרוג את המחבלים. התפתח קרב מדמם. בשעה 11 בלילה שידרו אמצעי התקשורת בטעות שבני הערובה ניצלו. חדשות אלה הגיעו לאוזני הקהל הישראלי המתוח והנרגש. אבל בערך שעה לאחר מכן התפתח הקרב שנית. המחבלים פוצצו הליקופטר אחד על יושביו הישראלים. יתר בני הערובה שהיו בהליקופטר השני נהרגו ביריות על ידי אחד המחבלים ששרד.

בשעה שלוש בבוקר הודיע ג‘ים מק קיי, שדרן ה ABC של הכפר האולימפי: "הם אינם". זו הייתה הודעה הרסנית והיא שברה את ליבם של רבים שצפו בהתרחשויות לאורך כל היום.   

המחבלים הרגו 11 ספורטאים ומאמנים ישראלים ושוטר מערב גרמני אחד. חמישה משמונת המחבלים של ספטמבר השחור נהרגו על ידי שוטרים גרמניים תוך כדי ניסיון החילוץ. שלושת המחבלים הנותרים נאסרו על ידי הגרמנים, אך שוחררו מאוחר יותר כאשר ארגון ספטמבר השחור חטף מטוס לופטהנזה. ישראל הגיבה לטבח בביצוע מבצע "אביב נעורים" ומבצע ,"זעם האל" , וסדרה של התקפות מהאוויר שגרמו למותם של מתכנני החטיפה. היו מקורות רמי דרג בממשלה שהכחישו את הקשר של ישראל למעשים אלה, אך את זה יצטרכו ההיסטוריונים של העתיד לגלות.  

למרבה המזל או לרוע המזל, ג‘ורג‘ ואני לא היינו מודעים לכל מה שקרה. יצאנו באותו יום לסיור מודרך בזלצבורג, אוסטריה. רק כשחזרנו למלון נודע לנו על מה שקרה ושעדין קורה.

הייתי בהלם ובדיכאון מכל הסיפור. בישראל ידענו איך להתמודד עם פעילות חבלנית על ידי אבטחה בתוך הארץ, והיו לנו גם אמצעים להגן על קבוצות או נבחרות ישראליות ששהו בחו"ל. במשחקים האולימפיים ישראל סמכה במאת האחוזים על המארחים הגרמנים ולא הביאה את אמצעי הביטחון שלה. חוסר זהירות זה פגע אנושות בספורטאים הישראלים ובמארחים הגרמנים.

במשך השעות הבאות בהן הלכה ונפרשה הטרגדיה, כולנו בישראל ומחוצה לה החזקנו אצבעות קולקטיביות, התפללנו, ונאספנו בחבורות לתמיכה רגשית. התקוות המשותפות שלנו התנפצו כשהגיעו החדשות על התוצאות הטרגיות והאלימות. הייאוש שלי גבר ככל שהייתי מודע יותר לטבח. בהרף עין התחלפה ההנאה שלי מהמפגש עם החברים וההשתתפות באולימפיאדה, לאבל על אובדן חברים טובים. אולי זה מין אשמת הניצול, אבל הרגשתי שהלוואי שהייתי איתם והייתי עושה משהו כדי להציל. אני חושב שלא הייתי נכנע. הייתי נלחם. אחרי הכל הייתי גבר גדול וחזק ובכושר גופני מעולה. אבל מי יודע? אלה שניסו להילחם נורו למוות, ואלה שנאבקו ולא שרדו היו גדולים וחזקים כמוני.

אחד מאלה שהצליחו לשרוד היה חברי אברהם מלמד. הוא היה שיאן ישראל ב 200 מטר פרפר. כשהתחילו היריות הוא חמק בטיפוס מבעד לחלון, התקדם בהליכה זהירה על אדן החלון וקפץ לקרקע. הרבה חודשים אחר כך נוכחנו לדעת שאחרי שהגיע לקרקע הוא נזכר שהמצלמה החדשה שלו נשארה בחדר. הוא טיפס בחזרה, נכנס מהחלון, לקח את המצלמה וקפץ החוצה שוב. למרות התנהגות לא הגיונית זאת הוא הצליח להימלט. מאוחר יותר הוא היה סטודנט שלי באוניברסיטת מסצ‘וסטס, שם קיבל את התואר השני שלו.

באופן מוזר צצו על פני השטח עוד התפתחויות שהיו הקשורות לטרגדיה זו. אחד מחברי ילדותי, שלמד שנה מתחתי בהדסים, עבד במוסד. אחת ממשימותיו הייתה ללכוד את המחבלים שנותרו בחיים אחרי מינכן. לרוע המזל שלחו אותו מפעיליו לנורבגיה עם הנחיות מוטעות, והוא הרג את האיש הלא נכון. הוא נהיה מאד מוטרד מכך, והגיע אלי ואל אן לשהות בחברתנו. אדם נוסף שלמד איתי בהדסים הייתה השחקנית גילה אלמגור. היא גילמה בסרטו של ספילברג את דמותה של אימו של אחד הישראלים.

לאחר הרצח הוחלט בוועד האולימפי להמשיך את המשחקים. הרעיון מאחורי להחלטה זו הוא שהתנהגות אלימה לא תשיג את מטרתה לשבש את החיים.

מנקודת מבטי, אני לא יודע אם ההחלטה הייתה נכונה או רק משהו שמטרתו להרגיע את הרוחות, אבל זה היה קשה בצורה קיצונית להמשיך כרגיל שמשא כבד כזה רובץ על הלב. אבל לא היה מה לעשות אלא להמשיך, ואני הרציתי בכנס כשדמעות בעיניי. בקושי הצלחתי לדבר. כאשר סיימתי את הרצאתי הסתכלתי לאולם, וראיתי שכולם נעמדו על הרגליים. אני בטוח שזה היה בגלל היותי ישראלי והמשתתפים רצו להביע כבוד לנספים ולהראות לי שהם מזדהים עם סבלי.

ייתכן ובעתיד הקרוב יהפוך הכביש הישן בין נחשון לבקוע לטיילת בין היישובים. 

קטע הכביש המדובר היה חלק מכביש 3 ההולך היום בין אשקלון למבוא חורון. 
הכביש נסלל בשנות ה-30 ע"י הבריטים מסיבות צבאיות. ניתן היה להגיע עליו 
לגשר אלנבי ליד יריחו ומשם לתוככי ירדן. זכורות משאיות המרצדס שלאחר 
מלחמת ששת הימים, שעברו ליד הקיבוץ תוך שהן מעירות עם שחר את תושבי 
שכונת הדו משפחתיים הדרומית, ( שושנה – דיויד), בשל זעקות המנועים בקטע
 העלייה, שבין שער הקיבוץ לעץ הדומים. משם הן המשיכו עמוסות פרי הדר 
לתוככי ירדן ומשם לערב הסעודית.

בשנים 2002-2003 שודרג הקטע שבין צומת נחשון ללטרון והפך לכביש בטון. 
קטע הכביש בין בקוע לנחשון בוטל והפך לכביש צדדי המשמש מעטי מעט, מטיילים, 
או כאלה שאחד משני היישובים הוא יעד נסיעתם. ככל כביש שאינו מתוחזק, 
הצמחייה משני צידי הכביש נגסה בו ללא רחם. הכביש הפך למסוכן לרכבים 
ולהולכי הרגל. אבל לא אלמן ישראל. אנשים בעלי חזון החליטו שיש לשקם את 
הכביש הזה. טיילת, ספסלים ועוד כיד הדמיון והתקציב.

קטע כביש זה משמש צועדים רבים משני היישובים, בעיקר בתקופת הגשמים. 
בשנים הראשונות של הקיבוץ כאשר לטרון הייתה בירדן תנועת הרכבים בכביש 
זה הייתה מועטה. חברים שרצו להגיע לנחשון פעמים רבות ירדו מהאוטובוס 
בצומת נחשון ומשם צעדו ברגל. 

לשם קידום הנושא נפגשו הוועדים המקומיים של נחשון ובקוע.

נושא הישיבה הוגדר כמפגש משותף עם חברי ועד מקומי וועד האגודה של 
מושב בקוע לקידום טיילת בין היישובים.

בפרוטוקול הישיבה שפורסם נאמר:

1. התקיים מפגש בין חברי הוועדים.
2. התקיים סבב הכירות והצגת הפעילות של כל אחד מהיישובים.
3. הנוכחים בירכו על עצם המפגש ואיחלו לקידום שיתופי פעולה פוריים בין 
    בקוע לנחשון.
4. בהתאם להחלטות קודמות נסקרו הפעולות לקידום ביצוע טיילת שתחבר בין 
    בקוע לנחשון. צוין שכל אחד מהיישובים הקצה סך של 10,000 ש"ח לטובת 
    המיזם, והמועצה האזורית הקצתה סך נוסף של 15,000 ש"ח.

מחכים בקוצר רוח להקמת הטיילת !

בהצלחה !!!

לאחרונה הצטרפתי עם עוד מספר קטן של חברי נחשון ליוזמה מעניינת של המועצה האזורית "מטה יהודה". מדובר בפעילות משותפת של אנשים מיישובי הסביבה, על מנת לקדם נושאים למען התושבים. הנושאים נבחרו על ידי סקר שפורסם בישובים והם:

חינוך בלתי פורמלי - קישור

תרבות ופנאי - קישור

תחבורה - קישור

קיימות וסביבה - קישור

כלכלה מקומית - קישור

הפעילות מתבצעת בצוותים בהנחה של צוות "קומיוניטי" ובהשתתפות של מנהלי המחלקות הרלוונטיים במועצה ובעלי תפקידים נוספים.

העשייה המשותפת מאפשרת הכרות עם שכנינו מהישובים הסמוכים והשתלבות באזור. זאת גם הזדמנות לעשות משהו בנושא השסעים הקיימים היום בחברה הישראלית. פעילות משותפת כזאת עשויה גם לשפר את היחס העוין הקיים היום כלפי הקיבוצים במדינה.

אנחנו מזמינים חברים נוספים המעוניינים להצטרף לצוותי העבודה. 

להצטרפות יש לפנות לאורית גולן 052-3286203     036202035 

אפשר גם לפנות בעזרתי – 054-2329919

רותי שוב

צח"י ( צוות חירום יישובי), הוקם בכל יישוב בארץ על מנת לתת מענה לתושביו בעת מצב חירום כמו, למשל, בעת מלחמה או במקרה של שריפה או מגיפה כפי שאנו חווים בתקופה זו. צח"י דואג לכלל האוכלוסייה עם דגש על קבוצות האוכלוסייה החלשות יותר כגון המבוגרים והילדים. ככלל, צח"י אמור לתת לתושבים, בוגרים וילדים כאחד, תחושה שאינם לבד במערכה, שיש מי שדואג.

הצוות הבסיסי של צח"י עבר השתלמות של כשלושה חודשים  עם אדם מטעם המועצה, שלמד והתמחה בתחום צח"י ביישובים קהילתיים. הצוות למד מה לעשות ואיך להתנהל במצבי החירום השונים על מנת לדאוג לבטיחותם וביטחונם של התושבים בנחשון.

גם היום, בעיצומו של הגל השני, צח"י פועל במלוא המרץ כדי לטפל בכל הבעיות והסוגיות כאשר הדגש הוא על עזרה לתושבים שקיבלו הוראה ממשרד הבריאות או השב"כ, להיכנס לבידוד. צח"י מוודא שמתקיימים תנאי הבידוד ומסייעים במציאת פתרונות במידת הצורך ע"מ שהבידוד יהיה נוח ונעים ככל שניתן. הצוות נעזר במרפאה ואנשי החינוך כדי לקבל החלטות טובות ונכונות יותר, ודואג למשלוח מזון ותרופות ודואג לכל צרכיהם של המבודדים.

עבורי, החוויה הכי עוצמתית היא עצם פנייתם של חברים לעזרה. חברים, שחשבנו שלא יפנו אלינו כלל מתוך מבוכה, מוותרים על האגו, פונים ומתייעצים ומשתפים פעולה.

חברי צח"י של קיבוץ נחשון הם אייל להב, אסף ארטל, חן נאמן, הילה אליאס, יובל קיש , ירון אורלובסקי, עומרי שפטס, עופר פוקס, עמית בז‘רנו, אילנה ליבסקינד (אחות הקיבוץ), חובב בר (חינוך בלתי פורמאלי), משה לב (מנהל בר"ס), רעות קורן (הגיל הרך) ונאוה נאור.

נאוה אחראית על פרסום ההודעות לציבור, כשגם האחרים יכולים לפרסם במידה והדבר נראה להם חשוב ודחוף, אך כמובן, רק אחרי התייעצות עם שאר חברי הצוות לפני פרסום ההודעה שיוצאת לציבור.

נאוה אומרת שהיא מרגישה אושר פנימי מעצם התחושה ש"אין כמו לעזור לאנשים אחרים". 

כאשר קיבוץ נחשון עלה על הקרקע בשנת 1950, חברי הקיבוץ הצעירים מצאו בקרבת מקום את מחנה העצורים – מחנה לטרון א‘. המחנה שימש בשנות ה-40 של המאה הקודמת למעצר של כל מי שהבריטים חשבו שהוא מסכן את שלטונם בארץ או שנעצר מסיבות אחרות. יהודים, ערבים, שבויי מלחמת העולם השנייה, בני עמים שונים וסתם קרימינלים. בשנת 1948 עם עזיבת הבריטים את הארץ הם נטשו את המחנות שהיו באזור לטרון. המחנה עצמו נשרף היות ובתיו היו בתי עץ. גרסה אחת אומרת שנשרף ע"י אסיריו האחרונים הערבים לאחר עזיבת הבריטים, וגרסה אחרת אומרת שנשרף בעקבות הפצצה על המחנה ע"י חייליו של קאוגג‘י. במחנה הייתה קבוצת של חיילים  שבדרכם לירושלים, הותקפו ע"י חיילים בריטים ליד דיר איוב ונסוגו למחנה. יתכן ששתי הגרסאות לגבי שריפת הצריפים נכונות.

כתוצאה מההפצצה על המחנה נהרגו עשרה איש. במהלך הנסיגה מהמקום נלקחו הפצועים וארבעה הרוגים ע"י כוחותינו. גופות האחרים נשארו בשטח. לאחר הקמת המדינה הגיע לאזור כח של צה"ל שאיתר חמש גופות והביאן לקבר אחים בירושלים. חייל אחד לא נמצא היה זה שלמה סטולר. שלמה נהרג ב-13/5 1948 כשהוא שוכב פצוע בתוך רכב שנפגע מפגז. כמובן שצה"ל לא שקט על השמרים ומנסה לאתר את שרידי הרכב שכן יתכן וימצא פתרון לסוגיה. הרכב עמד באזור שער המחנה ליד המקום בו נמצא ביתן השמירה העומד על מקומו שלם עד היום. לאחר שנת 67 הרסו דחפורים את שרידי המחנה וערמו אותם דרומה למקום בו נמצאת היום אנדרטת אלכסנדרוני.

החודש מלאו 72 שנה לנפילתו של שלמה סטולר ליד מחנה לטרון א‘. קבוצה של חברי נחשון ערכה לו טכס אזכרה סמוך למקום שבו עמד הרכב שבו נהרג. במעמד הטכס סופר סיפור חייו של ניצול השואה שכל משפחתו אבדה בשואה, שעלה לארץ והתגייס להגנת המולדת. 

עד לזמן האחרון שלמה נחשב גם ל"נצר אחרון", פליט השואה שלא נשאר שריד למשפחתו, דבר שהגביר את המאמץ למצוא פתרון לתעלומה. אלא, שבזמן האחרון התברר שנמצאו קרובי משפחה שלו - ילדיהם של אחד מבני דודו. כמובן שהם עודכנו על שנעשה עד כה.

קורות חייו מאתר יזכור   סרטון טכס האזכרה.

ערב טוב קהילה יקרה. 

כאמור ההלוויה של רותי תהיה ביום שלישי. הארון יגיע למשלט 200. בשעה 14 שתיים בצהריים יצא מסע ההלוויה במסלול כדלקמן: הכביש שעולה לשכונות העליונות, יפנה שמאלה, יעקוף את הבריכה, ירד למטה ליד מחסן הנוי, יפנה ימינה ליד היקב ויעלה לבית העלמין. 

בני המשפחה ילוו את מסע ההלוויה עם מכוניותיהם ממוגנים עם מסכות וכפפות וחלונות סגורים. הציבור יוכל לעמוד בצידי המסלול ולחלוק כבוד, תוך שמירה קפדנית על הכללים, חבישת מסכות וכפפות ושמירת מרחק בין האנשים.

 חשוב לנו מאוד להדגיש: לגמרי לגיטימי לא לצאת מהבתים ולא לעמוד לאורך מסלול נסיעתנו. 
בטקס בבית העלמין יוכלו להשתתף רק מוזמנים. הוא יצולם בוידאו ואם יהיה זום ישלח קישור. 

בשם המשפחה, אני מבקש להביע תודה חמה מעומק הלב על הדאגה, התמיכה והחיבוק החם. 

אנחנו מאוד מרגישים את האבל של כל הקיבוץ על הליכתה של רותי מאתנו. 

משה

תוצאות ההצבעה בקיבוץ נחשון - קלפי 945

הצביעו 351 מתוך 462 בעלי זכות, כלומר כמעט 76% שזה  פחות מהבחירות הקודמות, אך אם לוקחים בחשבון את החיילים שהצביעו בצבא ורשומים בנחשון זה טיפה יותר.

 תמיר כהן 14:38
חברים שלום. פרצה שרפה בין בקוע לנחשון, מכבי האש במקום. 

ניב וויזל 15:36
תושבים יקרים 
בשעה האחרונה מתרחשת שריפה בין קיבוץ נחשון לבקוע על כביש 3
בהתאם להנחיית כוחות הביטחון יש להיות בכוננות לפינוי
אנו בקשר הדוק עם גורמי הביטחון, וקוראים לכם לעקוב אחר העדכונים 
לבירורים אנא חייגו למוקד המועצה 8108* או לכוחות הביטחון.
בברכה, ראש המועצה ניב ויזל וצוות החירום

 עפר נאור 16:02
כרגע עדכון מהשטח האש שפרצה בינינו לבין בקועה בשליטה ונחשון לא בסכנה . אנא השארו קשובים למידע עדכני בהמשך.

 עפר נאור 16:13      
לעדכון , ברגעים אלה כנראה שמתחילים לפתוח בחזרה את כביש 3 לתנועה

הושגה שליטה על האש - אתר כיפה - 14:55

שריפה פרצה ליד קיבוץ נחשון - ורד פרלמן - כאן - 16:19

הגיע הזמן לחילופי דורות

התנועה הקיבוצית 2020

החלטתי להתמודד בבחירות לראשות התנועה הקיבוצית בחודש דצמבר הקרוב. החלטתי נבעה מאותה סיבה שהביאה אותי לעזוב קריירה מבטיחה במשק הישראלי ולחזור הביתה: אהבת הקיבוץ, החברים ותחושת השליחות.

מאז ניתנה לי הזכות לשמש יו"ר הקיבוץ בחמש השנים האחרונות. זכות שהתעצמה עם השנים הודות לצוותים הנפלאים עמם עבדתי ובעיקר הודות לרוח גבית מחברי הקיבוץ. מאז גם עברנו רבות ונדמה לי שהתוצאות בנצר סרני ניכרות.

במרוצת השנים עברנו בקיבוץ לא מעט שינויים מבורכים. לא היינו חפים מטעויות, ממחשבות שבדיעבד, אך תמיד הקפדנו על שיתוף קהילתי רחב, על חיזוק המאחד והמשותף, על רגישות לאנשים ולא רק למספרים.

היום אפשר לומר בבטחה כי קיבוצנו הוא אחד המובילים בתנועה כמעט בכל פרמטר איכותי וכמותי - חינוך, תקציב הפנסיה, פרט, בריאות, חינוך, קהילה, ילדים, ועוד. עשינו את זה ביחד.

התווינו דרך והלכנו לאורה. עכשיו, בתמיכת הקיבוץ אני מרגיש חובה גם להסתכל החוצה, למעגל היותר רחב שלנו – התנועה הקיבוצית.

אם נשים לב, נגלה כי המציאות בקיבוצים משתנה והכוחות המקומיים מקבלים לידיהם את האחריות על ניהול הקיבוץ, נכון לא קל לנהל ולגור באותו קיבוץ, עבודה זו דורשות מאמץ רב ומורכבות חברתית לא פשוטה, אך מתגמלת מאד – בעזרת מאמץ מקומי רב הקיבוצים חוזרים לפרוח, מנהלים אלה ידעו לחשוב מחדש ולהתאים את עצמם לעידן המודרני אולם לצערי יש פער גדול בין הנהגות הקיבוצים לבין התנועה הקיבוצית.

נותרנו מאחור כתנועה וכסקטור בעל משקל סגולי ייחודי בהווייה הישראלית. הרלוונטיות של התנועה כלפי משרדי הממשלה בירושלים וכלפי החברה הישראלית נמוכה מאי פעם, בעוד שגם כלפי החברים והנהלות הקיבוץ התנועה לא מייצרת ערך משמעותי.

איני מאלה הנוהגים להרים ידיים, נהפוך הוא. אני מאמין כי משבר הזהות והרלוונטיות שלנו כתנועה עשויים להוות מבחינתנו חלון הזדמנויות לדברים גדולים.

הגיע הזמן להחזיר את הגאווה ואת הביטחון שלנו בעצמנו. לצקת תוכן ממשי לתפקידה של התנועה במעגלי הקיבוצים הפנימיים, במעגלי המעורבות החיצוניים וביצירת שיתופי פעולה נכונים במגוון תחומים.  

אלה רק חלק מהפעילויות הנדרשות במציאות הסבוכה והרגישה אליה נקלעה התנועה הקיבוצית. זו לא העת לדיבורים אלא למעשים, לחדוות יצירה ולהנהגה בצוות, כי הנהגה אינה משימת יחיד ולעולם לא יכולה להיות כזאת.  

רק מנהיגות עדכנית, עם תעוזה וחוצפה, שתשלב בין העושר הרב-דורי בתנועה, תוכל להחזיר אותנו להוביל ולהשפיע ותאפשר ביטוי הולם לחשיבותנו בחברה ובכלכלה הישראלית ולרלוונטיות התנועתית שכולנו מייחלים לה.

הוכחתי זאת במעשים כאן בביתי, במקום שבו נולדתי ושבו אזדקן - כעת בוערת בי חובת ההוכחה ביחס לכל התנועה הקיבוצית וחבריה, שמרכיבים את יצירת המופת מאז ולתמיד הנקראת קיבוץ.

אני בטוח שבעבודה קשה של כל חברי הקיבוץ נוכל לחזור ולהוביל ולהיות שוב בקדמת הבמה של החברה הישראלית. 

בברכת חברים,

ליאור שמחה

סיוון נולדה בירושלים, אבל בגיל צעיר, שנתיים, עברה עם הוריה, יוצאי רומניה,  לראשון לציון. בנעוריה הייתה מדריכה בתנועת הנוער העובד, והייתה שחקנית במועדון "צוותא" בתל אביב. בתיכון למדה במגמת תיאטרון ומחול. את שירותה הצבאי עשתה כפקידה פלוגתית בשריון. המ"פ שלה צוות אותה למוצבים ושם עסקה בעיקר בהכנת ארוחות לחיילים.

אחרי הצבא נכנסה לתחום המזון ועשתה דוכן בפסטיבלים. זמן מה לאחר השחרור נסעה לשלוש שנים לחו"ל. שנה באמסטרדם, שנה טיילה ושנה ברומניה, שם שיתפה פעולה עם העסק של אביה-מסעדות.

זמן קצר לאחר חזרתה לארץ נסעה לשנתיים לגואה שבהודו. שם הקימה עם בן זוגה אז, מסעדה בגסט אאוס. המסעדה הייתה מודרנית ושמשה את המטיילים. עם חזרתה לארץ הביאה לכאן את המטבח ההודי שהתאפיין בעושר של תבלינים, מרקמים, חומרי גלם - מטבח מאד ססגוני.

סיוון כתבה ספר בישול: "מאסאלה – אמנות התבלינים". במקביל החלה ללמוד קולנוע וצילום  והעבירה סדנאות של בישול הודי. במהלך הלימודים החלה לעבוד ב"אוזן השלישית", המקום היחידי בחייה שעבדה בו כשכירה.

עם סיום לימודיה פתחה מסעדה בשם "שבע וחצי" ליד גן החשמל. תיפקדה גם כבעלים וגם כשפית. האוכל שם היה ביתי ופשוט. כשסגרה את המסעדה נסעה לשנה לטוסקנה באיטליה ושם החלה ללמוד בודהיזם. נהנתה מאד מהמגורים בחווה בחיק הטבע ומהאפשרות להיות לא אקטיבית, כלומר רגועה.

כשחזרה לארץ עברה לגור בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. תחילה עבדה בבתי הילדים בקיבוץ השכן שער הגולן, ובהמשך החלה לעשות קייטרינג. סה"כ היו לה שם חיים נחמדים.

לפני שנה חזרה למרכז והחלה ללמוד לימודי תאר בנטורופתיה. לפיכך עברה לנחשון. כעת יש לה עסק של אוכל. קו של אוכל מוכן. אנשים מזמינים והיא מספקת את האוכל ביום שישי בבוקר. כמו כן היא מכינה קייטרינג לאירועים.  עם סיום הלימודים בכוונתה לפתוח קליניקה לריפוי בעזרת ארמותרפיה-שמנים אתרים.

בעקבות השתתפותה בהכנת ארוחות שישי התוודעה ליותר ויותר אנשים בקיבוץ. מהרגע הראשון שהגיעה לקיבוץ התאהבה במקום. הרוגע ששורה במקום נעים לה מאד.

תוכנית לעתיד: הקמת משפחה כולל ילד בזמן הקרוב.

משפחת אדלר – משפחה מקיבוץ הראל כוללת את אתי – מהנדסת תעשייה וניהול בת 39, עידו – מאמן אומנויות לחימה בן 42, והילדים שקד רותם וגפן הלומדים במערכות החינוך בהר-טוב ובהראל.

ביתם שממוקם קרוב לחניה של מגרש הכדורגל וראשון בשורה השנייה, נשרף כליל. כאשר פרצה השרפה, בשעות הצהריים, עידו והילדים היו בבית, אתי הייתה בעבודה. עידו שלא שיער את הצפוי, טלפן לאתי שתבוא להחליף אותו היות ועליו לנסוע. אתי כבר לא הספיקה להגיע, שכן הכניסה לקיבוץ הראל נאסרה. עידו והילדים הספיקו לאכול את ארוחת הצהריים ועזבו את המקום.

כל שהיה בבית נשרף, מעט הדברים שנותרו נאסר לקחתם, בשל אבק האסבסט שהתפזר בכל מקום בזמן שהקיבוץ עלה באש. בעבר היו חששות משריפה והם פונו מהישוב. בשום פנים ואופן לא עלה על דעתם שביתם יישרף כליל.

כעת הגיעו לנחשון. נמסרה להם דירה צנועה בין קוני למשפחת פרידמן. בעוד חודש עליהם לפנות אותה, שכן הדירה הובטחה לפני זמן רב למשפחה אחרת. הם מאד מעוניינים להמשיך לגור בשלב זה של חייהם בנחשון, וישמחו לעבור לדירה אחרת באם יש. בשלב זה הם פרקו את הציוד הנחוץ בלבד, ומקווים שימצאו דירה שבה יוכלו לפרוק את כל החבילות.

עידו פרסם בווטסאפ הנחשוני את ההודעה הבאה:

חברי נחשון היקרים,
בחודש האחרון פתחתם את ליבכם הגדול והקפתם אותנו באהבה ונתינה שריגשה וחיזקה אותנו מאד !

אי לכך, ברצוני להזמינכם (חינם אין כסף) לסדנה להגנה עצמית של 3 מפגשים. הסדנה תיערך בחודש יולי.

מקום ותאריך מדויקים יינתנו בהמשך,

ניפגש בשבילים...

 עידו (ומשפחת) אדלר

גלגולים רבים עבר "הכלבו" בנחשון. בשנתיים האחרונות הוא מנוהל ע"י הזוג בוריס (60) ולודמילה (58) חיימוב. להם שלוש בנות, שבעה נכדים והם מתגוררים בעיר אשדוד.

הם הגיעו לישראל מאוזבקיסטן מדינה השוכנת בחלק המרכזי של יבשת אסיה. בעברה הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב - 1991.

לפני שהגיעו לארץ, לודמילה הייתה מורה לקריאה וכתיבה ברוסית. בוריס עסק במסחר. היה לו מפעל של גלידות. מזג האוויר באוזבקיסטן, למרות הטמפרטורות הקיצוניות, הוא דומה לזה של ישראל אבל בלי הלחות. בקיץ הטמפרטורה מגיעה ל-45-50 מעלות ובחורף היה שלג. בשל כך הגידולים שם דומים לאלה שבישראל פרט לפירות הסובטרופיים. המשפחה שלהם הייתה ועדיין מסורתית.

אוזבקיסטן נכבשה בשנת 1917 ע"י הרוסים, ושאר הארצות מסביב, נכבשו בשנים 1920-24. הרוסים הביאו לאוזבקיסטן, אוכלוסייה רוסית כדי "לחנך" את האוזבקים, וכדי לנהל ולשלוט במדינה. אמנם הייתה שם התנגדות לשלטון הרוסי, אבל ללא תוצאות. השלטון הסובייטי החרים והלאים את כל הרכוש. מסבו של בוריס שהיה אדם אמיד נלקח כל הרכוש, כמו משאר האוכלוסיה.

לודמילה ובוריס עלו לארץ בשנת 1990. אבל כבר בשנת 1978 הם היו במצב הכן לעליה. אלא, שמועות על מצב קשה בישראל גרמו לכך שהעלייה לארץ נדחתה. בשנת 1981 בשנה בה נפטר אביו של בוריס החלו לחוש באוזבקיסטן, שהייתה מדינה מוסלמית, את האנטישמיות. בשנת 1988 כבר בוריס אוים ע"י אנשים שאמרו לו שבקרוב הרכוש שלו יהיה שלהם. ב-2 למאי 1990 בעיר אנדיז‘ן ובמקומות נוספים נערכו פוגרומים ביהודים. נשרפו עסקים ובתי מגורים, ונרצחו יהודים רבים.

בחודש ספטמבר 1990 כל דוברי הרוסית כולל היהודים ברחו מהמדינה, בהשאירם את כל רכושם שם. האוזבקים שחמדו את רכושם של היהודים, לא זכו בהפקר, היות והקירגיזים שכניהם, עמם היו מסוכסכים, כבשו את האזורים בהם גרו היהודים, ולקחו אליהם את שנשאר. בוריס לא רצה למכור את רכושם שהוצע לו עבורו מחיר זעום, כדי שלא יתפתה לחזור לשם. כעבור מספר שנים הוא נסע לביקור במקום בו גר, וראה שעזיבת היהודים המיטה שואה על פריחתה של המדינה, והכל הפך לעלוב ומוזנח.

הסוכנות נתנה אישור יציאה לכל היהודים, שהגישו בקשת ויזה. הם יצאו תחילה למוסקבה ,משם נסעו לבוקרשט, ומשם טסו לישראל. בזמן העלייה בוריס ואחיו היו כבר נשואים עם ילדים. הקבוצה שלהם הגיעה בשלושה מטוסי בואינג לנתב"ג בראש השנה. היות והכל היה סגור, הם הועברו לבסיס בצריפין. שם היו מספר ימים, ואח"כ עברו משם לאשדוד. כל משפחה קיבלה 600 דולר כדי לפתוח פרק חדש בחייה. בשלב ראשון הם ועוד 4 משפחות שכרו דירה בת ארבעה חדרים בעלות של 500 דולר לחודש. סה"כ הצטופפו בדירה 15 נפשות עם כל מטלטליהם, שהצליחו להביא עמם. רכוש בעל ערך נלקח מהם כאשר היו במוסקבה לטובת המהפכה.

בהגיעם לישראל הם לא ידעו עברית ולפיכך לודמילה הלכה ללמוד עברית באולפן. בוריס התקשה להתאקלם ושקע בדיכאון. אמנם הוא הגיע מארץ בה לא כדאי לך לספר על יהדותך, לארץ בה יכול להרגיש חופשי ובן בית, אבל, העובדה שמאדם בעל רכוש ומפרנס, הפך לחסר כל וללא עבודה גרמה לו להיות בדכאון. לאחר כחודשיים הוא לקח את עצמו בידיים והחל לעבוד בכל עבודה מזדמנת. ניקוי רחובות, שטיפת כלים באולם אירועים ועוד.

שאיפתו להתקדם ולהתפרנס בכבוד, הביאה אותו לכך, שלאחר עשרה חודשים בארץ, פתח עם שותף בבני ברק חנות מכלת. השנים עברו ולפני שנתיים הגיעו בוריס ולודמילה לנחשון. הם רכשו בממון רב את הכלבו מהבעלים הקודם, ואף השקיעו סכום נכבד בשל המצב העגום שבו היה הכלבו.

אבל בלי בעיות הרי שאי אפשר. רמת המכירות בזמן האחרון החלה לרדת. הספקים שהכלבו נמצא מבחינתם בסוף המסלול, מסרבים להגיע ומעדיפים מקומות בהם יש נפח מכירות גדול יותר. רמת ההוצאות שלו יחסית להכנסות גדלה. היום למעשה מה שמחזיק אותו בנחשון זאת מערכת החינוך. בלעדיה הוא מעריך שיצטרך לסגור את המקום. כדי לשרוד בוריס נוסע בעצמו לקנות את המוצרים במקום הספקים.

בוריס אומר שיום יום הוא מודה על כך שהגיע לישראל למרות שהשאיר באוזבקיסטאן רכוש רב. אבל כל מה שהוא רוצה היום זה להתפרנס בכבוד. הוא מבין את המצב שחברים מעדיפים לקנות בחנויות הגדולות או באינטרנט, אבל כדי שיוכל לשרוד הוא זקוק לכך שכל משפחה תעשה את קניותיה בנחשון. סדר גודל של 150 ש‘‘ח בשבוע.

לגבי חברי ותושבי הקיבוץ יש לבוריס ולודמילה רק מלים טובות. הם מרגישים כחלק מהמשפחה הנחשונאית, מעורבים בכל מה שקורה בקיבוץ. יהיה להם מאד עצוב לעזוב את המקום.  

בזמן האחרון מורגשת תנופה בנושא הפשרת מגרשים לבניה.

אני מציע לבדוק את האפשרות לבנות 2 "מגדלים" בני 8-10 קומות עם 2 דירות בכל קומה.

אם החיסכון בכסף גדול, זה יאפשר גם לבנים שאינם מיליונרים או בני מיליונרים להקלט.

יש הרבה יתרונות למגורים בבית קומות וכמובן גם חסרונות אבל נראה לי ששוה לבדוק 

אם יש ביקוש לעניין. 

מדובר על בניינים עם מעלית, חניה תחתית, חצר למשחקים בין שני הבניינים ועוד.

נראה לי שניתן למקם את הבניינים במגרש הכדורגל הישן מבלי שהם יסתירו את הנוף

לאף אחד.

אולי ניתן לבנות דירות של 3 וגם 4 חדרים ואז ייתכן שמשפחות ותיקות תהיינה מעוניינות בדירות הקטנות.

לסיכום אני מציע לוועדת תכנון ולקיבוץ לבדוק את העניין בצורה רצינית.

נ.ב. נדמה לי שמעגן מיכאל חשבו בכיוון הזה ואפשר ללמוד מנשיונם.

ביום חמישי 11/8/16 נערכה במועדון פגישה עם שלושה נציגים של קבוצת "מהפך", קבוצה המורכבת מפעילים פוליטיים וחברתיים המעוניינים לחזק את מפלגות השמאל ואת חברי הכנסת השמאלנים שהפועלים מתוך תפיסה אידיאולוגית ברורה ועקבית. הם מאמינים כי אין פתרונות מהירים וקלים, ושרק על ידי פעילות עקבית ומתוך ערכים ברורים ובלתי מתפשרים ניתן יהיה להציג אלטרנטיבה לשלטון הימין ולחזור בכך לשלטון. על חזונם ניתן לקרוא באתר מהפך.

בשלב זה הם רוצים ליצור מערך מתפקדים גדול למפלגת העבודה. ברצונם להגיע למספר רב ככל הניתן של חברי מפלגה עד ליום בו תיסגר הרשימה לוועידה של מפלגת העבודה. חברים אלו יהוו גוף המונע מתוך תפיסת עולם ולא מתוך רצון לזכות בהטבות, וידאג לדרבן את חברי הכנסת בשמאל להילחם עבורו ועבור מחנה השמאל כולו.

השלושה שהיו בנחשון היו:

מיכאל מנקין: מנכ"ל מכון מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה.

פקדה אבבה: סטודנט ללימודים הומניסטיים בחוג לפילוסופיה והגות יהודית של מכללת שלם. פעיל בארגון חברתי ישראל 2050 ובמשמר החברתי בכנסת

אורי קידר: יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון לשעבר. יו"ר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היוצא.

הערב נערך ביוזמתם של חמוטל ותומר אלעד שהזמינו אותם להשמיע ולדון בתוכנית שלהם. השיחה הייתה מרתקת ונמשכה כשעתיים. חמוטל מציינת שאחד הנושאים החשובים שעלו היה הדילמה האם להתפקד לעבודה ולחזק את מפלגת העבודה, או לשמור אמונים למר"צ, שהיא ה"בית הפוליטי" של רבים מחברי נחשון.

לאחר מספר פניות לכל הגורמים האחראים בקיבוץ ומאחר והמצב נשאר כפי שהוא ואף החמיר, החלטנו - אנו - תושבי השכונה התחתונה - לפנות אליכם בבקשה לדאוג לניקוי וגיזום אזור המגורים שלנו. אזור מגורי המשפחות וגם אזור הצעירים.

ההזנחה היא מעבר לכל ביקורת. שיחים ועצים שגדלו ומכסים את השבילים. שאריות גיזום שנשארו זרוקים בכל האזור.

אזור החניה ליד מגרש הכדורסל מוזנח ביותר. המעבר לעגלות (הזמני ) שקיים שם נחסם על ידי העץ הגודל ומתפרס לעבר השביל, והירידה הסבוכה לחניה המוזנחת.

לכלוך, קוצים, נחשים ועוד...

לאחרונה, בוטל השביל הראשי העולה לאזור הגנים, אנו נאלצים ללכת יום יום בדרך לא דרך עם קוצים, נחשים אבק ועוד. כפי שפורסם לאחרונה במידעון של נחשון, השביל החלופי של שכונתנו מתוכנן להיסלל רק באוקטובר! מהלך זה כנראה יביא אותנו לתחילת חורף עם הרבה בוץ כמובן!

בחלקים רבים מהשכונה עדיין אין אור.

כמו כן וכפי שהתרענו בעבר, לתושבי השכונה התחתונה אין גישה נוחה לאזור האמפי לעגלות/קלנועיות/אופניים וכו׳.

חמור מכך הוא העדר מוחלט של גישה לעגלות וכו׳ מהשכונה לאזור חדר האוכל, משרדי הקיבוץ, הכולבו, הדואר, תחנת האוטובוס וגן השעשועים הסמוך (והמרפאה בעתיד?). לשם ניתן להגיע רק אם עולים לאזור בתי הילדים ומקיפים את האמפי מלמעלה או אם יורדים לכביש המכוניות העוקף התחתון.

אנו מבינים כי בחלקים מסוימים בשכונה ישנו קושי להפריד בין הפרטי לציבורי וכי בחלקים מסוימים השטחים הפרטיים צפופים מאוד, אך זו לא יכולה להוות אמתלה להזנחה.

השכונה התחתונה היא אחת הוותיקות בקיבוץ וסובלת מהזנחה מתמשכת. הקיבוץ לא יכול להתנער מכך ומאחריותו להביאה למצב תקין, לפחות כמו ביתר השכונות בקיבוץ, ודאי כאשר מדובר על תשתיות בסיסיות (אך לא רק).

השכונה עברה ועודנה עוברת שינוי מאוד רציני בשנים האחרונות משכונה שעיקר תושביה הם דיירים ארעיים לשכונת קבע של משפחות אולם נראה שהשינוי והשלכותיו לא הופנמו.

כמו כן, משרתת השכונה ובפרט הדשא שמול ״המתנדבים״ לשעבר, את כלל הקיבוץ. אם בחגים ובאירועים של הגיל הרך ואם באירועים של צעירי הקיבוץ ואף מסיבה זו ראוי לדאוג לתיקון הליקויים ולטיפוח המקום.

אנו מבקשים כי עניינים דחופים אלו יקודמו בסדר העדיפויות של ענף הנוי ושל יתר הגופים הרלוונטיים (מבחינת תכנון ויעוד תקציב לשם כך), ושהליקויים יתוקנו עוד לפני החורף הקרוב.

כמו כן, אנו מבקשים כי תזמינו לדיונים שיתקיימו בנדון את נציגי השכונה (ליאור שניר ורועי אלוני) על מנת שיוכלו להסביר את הטענות ולהשיב על שאלות בעניין וכי תעדכנו אותנו אודות החלטותיכם וקצב התקדמות הטיפול בליקויים.

בברכה תושבי השכונה  " התחתונה ".

מוות מיותר של נערה צעירה, חפה מרוע, ומלאה בכוונות ומעשים טובים.
ביום חמישי, במהלך מצעד הגאווה, התפרץ למסלול הצועדים אדם, כשבידו סכין שלופה, אותה נעץ בשישה צועדים. שירה, נערה מלאת חיים, שבאה להזדהות עם הצועדים, נפצעה אנושות, ולאחר מספר ימים נפטרה.

הוריה, שהעדיפו קבורה חילונית, פנו למספר קיבוצים, ולאחר שהיו"ר ומנהל הקהילה נתנו אישור, הוחלט על קיום ההלוויה בנחשון. ההתארגנות להלוויה החלה יום קודם, ביום א‘ בערב. כוחות המשטרה, שחששו מפיגוע והתפרצויות התפרשו על פני כל האזור. המגיעים להלוויה הוכוונו לדרך עפר, שיצאה מהכביש הישן לבקוע, וחנו מאחורי בית הקברות.

ענת יואב, האחראית על בית הקברות, נפגשה בבוקר ההלוויה עם שניים מנציגי המשפחה, כדי לתכנן את סידורי ההלוויה בנחשון. בשעה חמש נערכה ההלוויה, בנוכחות המשפחה בלבד, סדר גודל של כ - 150 איש. אמה של שירה התרגשה מאד מהמחווה של הקיבוץ, שהסכים לקבורה. קברה של שירה נכרה בסמוך לעץ זית, ובמהרה נעטף ע"י עשרות הזרים שנערמו עליו, לאחר הטכס ודברי הפרדה של המשפחה.

בשעה שש וחצי בערב נערך טכס נוסף, אליו הגיעו קרוב ל-1000 איש, שרובם לא הכירו אותה. רבים מאלה שבאו להזדהות, המשיכו לשבת סביב קברה עד שעת ערב מאוחרת, ממאנים להאמין, שדבר כזה יכול לקרות, ממאנים להשלים עם רוע הגזרה... 
                   
המידע נמסר ע"י ענת יואב.

מזכיר חדש לתנועה הקיבוצית-ניר מאיר שנבחר ברוב של 45% מהקולות...
ביום שלישי 23/6 נערכו בנחשון ובכלל התנועה הקיבוצית, הבחירות למזכיר/ת התנועה. 
60 חברים מתוך 213 בעלי זכות בחירה באו להצביע. 
בצוות הקלפי היו: יוסי מ. יו"ר, ציונה ומוטקה. 
לאחר כ-8 שעות בהן הקלפי הייתה פתוחה, נספרו הקולות. 
מרקי לוי מזיקים קיבל 37 קולות. 
ניר מאיר מקבוצת שילר קיבל 12 קולות, 
נגה בוטינסקי מבית השיטה קבלה – 8 קולות  
ויונה פריטל ממעלה החמישה קבלה – 3 קולות.
 ועתה נותר לנו לחכות לתוצאות בתנועה כולה. 
במידה ואף אחד מהמועמדים לא יצבור 40 אחוז מקולות המצביעים, 
נצטרך לחזור בעוד שבועיים להצבעה נוספת.

האם גם הפעם יבחר המועמד שרובנו לא בחרנו בו ?
ביום שלישי 23/6 תערכנה בחירות למזכיר התנועה הקיבוצית. מועמד שיקבל את מירב הקולות ויהיו לו יותר מ – 40% מהקולות, יבחר למזכיר התנועה. במידה ולא יושג הרוב המיוחל, יערך סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מירב הקולות. המועמדים הם: מרקי לוי מקיבוץ זיקים, שהגיע לנחשון לפני מספר שבועות ופרס ב"משלט 200" את משנתו. מועמד נוסף הוא ניר מאיר מקבוצת שילר, נגה בוטינסקי מבית השיטה, יונה פריטל ממעלה החמישה ונמרוד מדר מניר אליהו. בכל קיבוץ תועמד קלפי ולכל חבר וחבר יש זכות הצבעה. למתלבטים, יש חומר רב בעיתוני התנועה "הזמן הירוק" ו"ידיעות הקיבוץ". חברים המעוניינים להשתתף במשאל האתר, מוזמנים לשלוח את המידע ל knn@nachsho.org.il או לטלפון 050-8674559.

להלן עמדות חברים והתוצאות בנחשון.

1. יקיר טל – יצביע למרקי לוי. למה? נראה לו הכי מתאים.

2. קיש – יצביע לניר מאיר. ניר פעיל שנים רבות במערכות התנועתיות. השתכנע בשל רשימת תומכיו שהוא מכיר אותם ומעריך את דעתם.

3. יוסי מוצ‘ניק – יצביע למרקי לוי. יוסי מכיר אותו מפעילותו במזכירות התנועה והוא נראה לו מתאים. מבחינה חברתית הכי מתאים.

4. מירי – תצביע למרקי. איש מקסים ! מקסים ! איש עם יכולות,

5. משה לב – יצביע לנגה בוטינסקי או למרקי. אין לו עדיין כלים לקבלת החלטה.

6. דורית פרידמן – עדיין לא החליטה. לקראת ההצבעה תלמד את הנושא ותחליט.

7. ג‘יימי – יצביע למרקי. מכיר אותו מהתקופה שהיה מזכיר תנועת השומר הצעיר. יש לו ניסיון היות והיה מנכ"ל התנועה הקיבוצית כאשר ג‘יימי היה מזכ"ל התנועה העולמית. למרקי יש גישה ערכית לנושאים התנועתיים.

8. מרים תמיר – תצביע למרקי.  החליטה על סמך העיתונות התנועתית ותגובות מהופעתו בנחשון.

9. איתן ולדמן – יצביע למרקי. מרקי היה חניך של אביו בברזיל והיה הבוס של איתן בתנועה כשהיה מנהל פרויקטים של מבצעי קיץ.  מרקי לדעתו אדם משכמו ומעלה. התפקיד תפור עליו. ייקח את התנועה קדימה.

10. חנוך – יצביע לנגה בוטינסקי. ההחלטה באה בעקבות עיון בחומר שפורסם בעיתונות התנועתית.

11. יזהר – יצביע לנגה בוטינסקי. נראית לו המתאימה ביותר לתפקיד.

ביום רביעי בבוקר, אי אפשר היה, שלא להבחין בפרצופים החמוצים של רבים מחברי קיבוץ נחשון, וזאת בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה-20. עשינו שאלון קצר ולהלן התגובות.

החברה נ. אמרה: "מה אני יכולה להגיד? מדינה פשיסטית, מזכיר את העלייה של הפשיזם".

החבר א. אמר: "למה לזרות מלח על הפצעים, עצוב מאד, צריך להחליף את העם, לא יעזור שום דבר, כנראה".

החבר י. אמר: "נחיה ונראה, נלמד לחיות עם זה."

החברה מ. אמרה:"מה יש להגיד? קטסטרופה, מהתוצאות בנחשון אני מרוצה. אבל כל השאר ח-ה. ביבי עשה מהלך של מתאבד וירד מהצהרתו על שתי מדינות. בסה"כ יש אמרה שלפני שיהיה טוב צריך להיות רע."

החבר א. אמר: "תגובתי עגומה, המצב מבאס, לא יודע מה יש להגיד לגבי המצב, העתיד נראה פסימי, אם לא יכריחו אותנו מבחוץ, לא יקרה כלום. למרות התחושות העגומות, מדי פעם מתגנבת תקווה שיהיה טוב".

החבר א. אומר:"תוצאות הבחירות זאת הבחירה של העם, רובו של העם ימני. נתניהו התעלה על רבו בגין, שהבין שאנשים מגיבים טוב להפחדה. המצב מדכא ברמות מטורפות. פעם ניסיתי לשנות, אבל ראיתי שלא שומעים אותנו,".

החבר מ. אומר:"עדיין בהלם מהתוצאות, אבל לא מדוכדך, התוצאה מצדיקה את מה שאני חושב על העם. אני פסימיסט ומתמקד בבועה היפה שלי בנחשון. נתניהו הוא ח—ה ושמים מולו נחנח, למרות שבוז‘י הוא אדם ראוי, אלו התוצאות. ההצבעה היא רגשית ולא עניינית."

החבר ח. אמר: אני לא עצוב, אני ימני בדעותיי ומאסתי בנתניהו, ולכן בחרתי במפלגת "יש עתיד". הערבים לא יעשו אתנו שלום, אירופה לא רוצה להרגיז את הערבים והחזרת השטחים לא תפתור את הבעיה". ח. מגדיר את עצמו כריאליסט ולכן אינו מופתע מהתוצאה.

החבר מ. אמר: "יש דמוקרטיה וזה מה שהרוב רצה. אין סיבה להיות מדוכא. מה שצריך לקרות יקרה."

החברה ל. אמרה: "את הדיכאון שלי עברתי, החיים נמשכים. הלכתי לישון עם המדגם. קמתי בבוקר ראיתי את התוצאות בטלוויזיה, ומיד סגרתי אותה.".

לסיכום, התגובות לא בהכרח משקפות את עמדת כלל החברים בנחשון, מרבית החברים הופתעו מהתוצאה ולפיכך חשים מפח נפש. המיעוט שמגדיר את עצמו כריאלי לא הופתע ולפיכך לא שקע בדיכאון.