לפני מספר ימים ( 12/15) הגיע לתיבת הדואר האלקטרונית של האתר knn@nachson.org.il מכתב מבחורה בשם שרון, ובו התייחסה לקטעים הנמצאים במדור "אגדות והגדות המקום" / "ריח השדה", ובו שני סיפורים על נתן פרמינגר מגרעין המייסדים של קיבוץ נחשון. הקטעים הם " נתן פרמינגר עוצר את הרכבת" ו "נתן פרמינגר מרים פלטפורמה". להלן מכתבה:
בדף הזה - http://www.knn.org.il/?catID=4&subID=98&sub2ID=475 מופיע השם "נתן פרמינגר". מציעה לכתוב "נתן פרמינגר (פרעם)" או אפילו רק "נתן פרעם" (כי כך הוא נקרא רוב חייו). כאותו נתן שעצר את הרכבת, היה בן-דוד של אבי. גם אבי נקרא נתן פרמינגר, אבל הוא לא היה בקיבוץ נחשון ולא עצר שום רכבות... :-)
כמובן שבוצע תיקון באתר, והשם פרעם הוסף לשם נתן פרמינגר. במכתב בו בישרתי לה על התיקון, ביקשתי משרון לספר קצת יותר על נתן, שהיה דמות משמעותית בשנים הראשונות להקמת הקיבוץ, ובתשובתה קיבלתי את הפרטים הבאים:
נתן היה קצין בכיר בצבא ולאחר מכן עבד שנים רבות בחברת הבנייה אשטרום. הוא התגורר ברמת השרון, עם אשתו יהודית, שניהם נפטרו לפני מספר שנים. יש לו שלושה ילדים (עופר, יעל ועמרי) ונכדים רבים.
אני שולחת לך קישורים, שהוא נזכר בהם (אם תעשה חיפוש ctrl+F על "נתן פרעם", תמצא אותו בדף הזה).
http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=64596&itemId=651&itemType=0
וכן בכל הקישורים האלה (שבהם הוא מופיע כ"נתן פירעם", בתוספת י‘‘):
https://www.google.co.il/?gws_rd=ssl#q=%22%D7%A0%D7%AA%D7%9F+%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%A2%D7%9D%22
אני מניחה שאפשר גם למצוא דרך ליצור קשר עם בניו, עופר ועמרי פרעם. אני מניחה שיעל לא נקראת פרעם. אני רואה בגוגל שעופר היה קשור (או עדיין קשור) ל"הפועל תל-אביב".
אם תרצו ליצור איתו קשר ולא תצליחו, אני מניחה שאוכל למצוא לכם את הפרטים האישיים שלו.
מוסיפה נעמה ברזילי, מוותיקות הקיבוץ, שנתן היה שכן שלה, בנו עופר, היה הבן השני של הקיבוץ, מקבוצת "סלע", שדאג לשמור על קשר עם ילדי "סלע". הבת יעל, הייתה בגן של נעמה, שזוכרת אותה כילדה נחמדה. לדבריה, כל דבר שנתן עשה, היה עשוי בצורה הטובה ביותר, ללא עזרת אחרים. הוא הגיע לקיבוץ מפתח תקווה, וכבר בהיותו בגרעין, היה דמות דומיננטית מאד. (נעמה זוכרת שהוא הביא את רופא השיניים הראשון לנחשון). הוא שירת בצבא, והגיע לתפקיד בכיר. לאחר עזיבת הקיבוץ, גר ברמת השרון. לאחר מות אשתו, יהודית, לא התאושש, ונפטר אף הוא.
יוסי מוצ‘ניק זוכר את נתן כאדם מאד פעיל. הוא היה פלח, מרכז משק ומא"ז. אדם איכפתי מאד, שרצה שכולם יהיו כמוהו. יוסי חיבב אותו מאד. היה לו חבל מאד שנתן ואשתו יהודית עזבו. לדעת יוסי, נתן, עזב כי חש שהמקום צר מלהכיל את יכולותיו. בצבא הוא התקדם, והגיע לדרגת מח"ט בשריון. בראשית דרכו בשריון היה מגיע עם הטנקים לקיבוץ, כדי לשטוף אותם לאחר סיום האימונים. כבחור הוא זכור ליוסי כאדם חיובי ובעל רעיונות.
באתר הגבורה נכתב:
תיאור המעשה: רס"ן נתן פירעם פקד על פלוגת טנקים. בליל ה-5 ביוני 1967, לפני מוצבי עבדול עזיז, חצתה פלוגתו שדה מוקשים תחת הפגזה, כאשר הוא צועד רגלית לפני הטנקים, וזאת אחרי שהטנק שלו נפגע. בהמשך הקרב נפצע רס"ן נתן פירעם פצעים קלים מרסיסים, אך המשיך להוביל את פלוגתו, כשהוא תמיד בטנק המוביל. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי.
אצל שכנינו הערבים מקובל לומר, שאם אינך מסוגל להגן על פרי עמלך, ודאי שאינך ראוי לו. הייתה זו שנת בצורת לפני תשע שנים. ירדו גשמים מועטים בלבד. שטחי הפלחה שלנו השתרעו אז במקום שנמצא כיום קבוץ שעלבים. מכל השדות שזרענו אותה שנה עלה יפה רק שדה סורגום אחד.מפעם לפעם יצאנו לראות את השדה בגידולו, וכך הגיע עונת הקציר.כשיצאנו עם הקומביין לקציר הופתענו מאד. צמחי הסורגום גדולים ויפים, אולם המכבדים - אותם המכילים בתוכם את הגרגרים נעלמו ואינם וכאילו נכרתו בסכין.ובכן לא רק אנחנו החלטנו שהשדה בשל לקציר. שכנינו מעבר לגבול באו בלילה כשסכינים ושקים בידיהם, ודאי אף את נשותיהם הביאו איתם וחמורים. כרתו את המכבדים הבשלים, מילאום בשקים, העמיסו על הבהמות ונשאום לביתם.ידענו שאי אפשר לעבור על כך בשתיקה. אם לא נוכיח שיכולים אנו לשמור על פרי עמלנו לא נזכה אף פעם לקצור את השטחים הסמוכים לגבול. החלטנו לחכות להזדמנות.וזו לא אחרה לבוא. יום אחד ראינו מהמשלט, במרחק רב מאיתנו ובקרבת אותו שדה סורגום – עדר זר.באותו זמן טרם היה לנו עדר צאן, לא ידענו כל עדר אחר בסביבה, היה ברור העדר שייך לשכנים מעבר לגבול.היה זה יום שבת אחרי הצהריים כשיצאנו חמישה חברים לנסות ללכד כפיצוי על השדה שנשדד.שעה ארוכה נסענו על ה"אליס-נפט" (כשהיה אז הטרקטור היחידי על גלגלים במשק), עד שהגענו מאחורי העדר.כשהופענו לפתע חמישה בחורים נושאי נשק. והקפנו את העדר נשאו שלושה מהרועים את רגליהם וברחו.הנחנו להם לברוח. לא היה בכוונתנו לעשות לכם כל רע. תפסנו את הרועה הרביעי ואמרנו לו כך: "לכשתגיע לכפרך ספר שהעדר בידינו פיקדון עד שתחזירו את הסורגום הגזול". – ושלחנוהו לחופשי.לא עברו ימים רבים והשכנים הירדנים הודיעו שהם מוכנים לנהל משא ומתן בדבר החזרת הסורגום והעדר.סוף דבר שהעדר הוחזר בגבול שטח ההפקר. תמורת הסורגום הגזול קיבלנו מאה וחמישים כבשים.חשוב מכל היה הלקח וההוכחה שאנו מסוגלים לשמור על רכושנו וכל הנוגע בו לרעה ייענש.מאז לא ניסו הירדנים לקצור בשדותינו ולא הטרידו אותנו יותר.
כתב: נתן פרמינגרחזרה למעלה