כל אחד מכיר את המצבות על הדרך הלבנה, במקום שממנו מתפצלת הדרך ללולים ולשטחי המרעה של גבעת הפחים ובור התאנה. בנקודה זו קברנו את גריזי, הכלבה של נמי וללי, שלא אהבה אופנועים ונדרסה על ידי אחד...

כשעומדים עם הפנים לכיוון משמר איילון, מצד שמאל נמצא שטח שהיה מטע התפוחים, שנעקר לאחר שיבול התפוחים לא הותיר רווחים מספיקים, או שהשאיר אחריו הפסדים. היו מספר סיבות לכך. האדמה הכבדה שלא איפשרה איוורור לשורשים, ואולי סיבות נוספות (אפשר לברר אצל יהודה פרייס...) אבל אחת מהן היתה נזק של חיות בר, בעיקר צבאים, שבעונות עניות במרעה, תקפו את קליפת העצים וגרמו נזק שהגיע אפילו לתמותת עצים. חכמי המקום התלבטו איך למנוע את הנזקים והפתרון היה - כלבים. סביב המטע נמתח כבל ואליו נקשרו כלבים שיכלו לרוץ לאורכו ולהפחיד את גורמי הנזק. הפתרון היה מעולה, עד שרכז המטע, יהודה,  חטף אכינוקוקוס, חיידק גרוע, המועבר על ידי הכלבים, וכך נזנח הנושא שבסופו נעקר המטע.

במבט מזרחה נראית חלקת ה 60 דונם כשמאחוריה משתרע עמק איילון עם מנזר לטרון במלוא יופיו. זו אחת החלקות הפוריות ביותר בנחשון. אני זוכר שבאחת מהשנים שגידלנו בה חיטה, קצרתי יבול מטורף של כ 700 ק"ג לדונם... הקומביין בקושי התקדם עד למילוי מיכל הגרעינים. גם כשגידלנו שם כותנה, בשנים מאוחרות יותר, היא גדלה לממדים מוגזמים למרות ניסיונות להצמיא אותה כדי שלא תתנשא כל כך. אני זוכר שלקראת סוף הגידול, כשהיה צריך לגלול את צינורות הטפטוף, היה צריך את עדי רוקח (מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח...) בכדי לחדור בין שורות הכותנה ולאתר שלוחות שניתקו. גם כמה איים של עשבי בר שהתחמקו מגיוסי העישוב, בעיקר כוסאב (דורת ארם צובא למתעניינים) ולכיד הנחלים, התרוממו עד לגובה של עצים והקשו על קטיף הכותנה.

בחלק מהתקופה שהייתי מחוץ לקיבוץ, עסקתי גם ביזמות חקלאית ביחד עם דוגי אחי, שגר בכפר שמואל, לא רחוק מנחשון. בין שאר הירקות והפירות, רכשנו את יבול הענבים מחקלאי ותיק מבן שמן, חנוך ווייץ שמו, שהיה בעליו של כרם, ושיווקנו אותו יחד עם "שאר הירקות" שגידלנו. באחת העונות חכרנו מנחשון את חלקת ה 60 דונם ושתלנו שם כרובית. כדרכה של החלקה, הכרובית צמחה וגדלה והגיע מועד האיסוף. יום אחד קבלנו טלפון מהסופר ס. יזהר, ששמע מחנוך, חבר שלו מוותיקי בן שמן, (ס. יזהר היה בצעירותו מורה בכפר הנוער בן שמן) שיש לנו שדה כרובית וביקש מאיתנו אישור לבוא ולצלם את הכרוביות עבור ספר שהוא כותב. כמובן שהסכמנו והסברנו לו איך להגיע לשדה.

יום אחרי השיחה, חיכינו לו בשטח ואכן הוא הגיע עם אישתו, שהייתה הצלמת שלו, והם ערכו סדרת צילומים של השדה, חיפשו כרוביות מיוחדות אותן הנציחו. לאחר גמר הצילומים, בחרנו את הכרובית הגדולה ביותר ולמרות מחאותיהם של הסופר ואשתו, העמסנו אותה על מכוניתם, למזכרת. כעבור מספר חודשים, קבלתי בדואר חבילה ובה הספר החדש של ס. יזהר (מצורפת למטה תמונת הכריכה וההקדשה). אגב, לחובבי הספרות - ספר מומלץ מאד.

אברהם ישראלי

פברואר 2026

הערה: אחי דוגי טוען שטעיתי - לפי זכרונו, חנוך ווייץ לא אמר לנו במי מדובר, אלא רק שזה חבר שלו, ולכן הופתענו כשמי שהגיעו למחרת היו ס. יזהר ואשתו לשדה בנחשון. (לשוחרי ההיסטוריה - בכל זאת עברו כבר 30 שנים מהאירוע, כך שאפשר לוותר על הדיוק )

גרעין יבולים הגיע לקיבוץ ב 1959-60. הגרעין היה מורכב משלוש קבוצות- גרעין א, ב ו ג. המבנים בנחשון כללו בעיקר צריפים, חוץ משיכון הוותיקים שכלל גם שירותים בתוך הדירה(!!!). שאר תושבי הקיבוץ גרו בצריפים, עם שירותי מקלחת ובתי שימוש מרכזיים לשימוש הקהילה כולה...

ליד בתי הילדים שכללו את קבוצת סלע - הראשונה, את קבוצת אורן ועוד תינוקות חדשים, הוקם משק ילדים לתפארת שכלל תרנגולות, עיזים, כבשים, ברווזים ואווזים, ארנבונים וכמובן- החמור שניפו שכיכב בסרט בחג ה 10. (אני מקווה שהסרט נמצא בארכיון הקיבוץ וממליץ לכל מי שלא ראה- לצפות בו). כל יום, רתמו הילדים את החמור לכרכרה ונסעו לרמפה של חדר האוכל, שם קבלו את שאריות הלחם והירקות עבור החיות במשק הילדים. 

בנוסף לחיות הללו, היתה גם קופה בשם רוקי.  איך הגיעה קופה אפריקאית למשק הילדים בנחשון?

לחברת הקיבוץ נוגה, (אמא של במבי מקבוצת סלע, שנפל על החרמון במלחמת יום כיפור) היה בן זוג שעבד בצי הסוחר ש"הביא" את הקופה במתנה למשק הילדים בקיבוץ. במסגריה בנו לקופה כלוב גדול ממתכת שם יכלה לקפץ ולהתגעגע לחבריה הקופים באפריקה. הילדים האכילו אותה וטיפלו בה כל יום במסגרת הטיפול בשאר החיות במשק. 

לאחר מספר שנים, כזוג צעיר בקיבוץ, לאחר שנולד אורי שלנו, היינו הולכים איתו יום יום למשק הילדים (או לסככת הטרקטורים, שם אהב אורי לשבת על כל טרקטור וכמובן שיותר מכל אהב כשהסעתי אותו על אחד מהם..) ותמיד חשנו את הבדידות של הקופה רוקי. 

התחלתי לבדוק איפה יש בארץ קופים מהסוג שלה שכנראה היה די נדיר. התברר שיש מספר קופים כאלה בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה וביניהם גם קוף זכר. מכיוון שלרחל היה אח בניר יצחק- בדקנו אם יש אפשרות שנביא את רוקי, בכדי שתיכנס להריון ואולי יהיה לנו קופיף קטן לשמח את ליבה של רוקי (וגם של ילדי נחשון). אנשי ניר יצחק הסכימו לארח את רוקי אצלם ולשדך לה את הזכר המקומי. הכנו כלוב המתאים להובלה בג*יפ של הפלחה, ובכדי לתפוס את רוקי ולהכניסה לכלוב, ביקשנו מהמומחה- יצחק חילי מהנוער שיעזור לתפוס אותה ולהכניסה לכלוב. היה צריך להיזהר שלא תברח מהכלוב ותטפס על אחד העצים, כי אז לא תהיה שום אפשרות לתפוס אותה. חילי נכנס לכלוב, ולאחר מרדף די ארוך, תפס את רוקי והכניס אותה לכלוב על המכונית תוך מחאות קולניות של הקופה.

נסענו לניר יצחק ושם הכניסו אותה לכלוב נפרד משאר הקופים, כדי שיתרגלו אחד לשניה. חזרנו לנחשון תוך תקווה לבשורות טובות. כל כמה ימים התקשרנו לברר אם יש "חדשות" אך לאחר מספר שבועות התבשרנו כי רוקי נפחה את נשמתה, מסיבות לא ידועות. כנראה, ההסתגלות ההדדית לא צלחה ובמאבקי הכוח שהתפתחו בלהקת הקופים, לא עמד לה כוחה.
כך הסתיים בעצב הסיפור של הקופה רוקי. 

משק הילדים המשיך להיות מרכז העניינים של ילדי הקיבוץ עד שגורלו נחרץ בתחרות על שטחי קרקע לבנייה. כמה חבל שילדי נחשון יכירו בעלי חיים רק מתמונות או מביקור בגן חיות...

אברהם ישראלי
אוקטובר 2025

עבודה בשדות הפלחה מביאה לפעמים למקרים קצת משונים (אולי גם קצת מסוכנים...) 

 באחד הימים בשנות השישים, נשלחתי ביחד עם יוסקה להביא מ"משקי ההר" על יד רבדים, טרקטור זחל (כמדומני שזה היה ה 4D הישן, זה עם מיכל הדלק בצד). נשכרה משאית מ"מובילי רמלה", החברה שהקיבוץ עבד איתה בשגרה. איתרנו קרוב לשטחי הפלחה איזו רמפה ישנה, והבאנו לשם את הטרקטור כאשר המשאית נצמדה לרמפה. עליתי עם הטרקטור והתקרבתי למשאית ואז, משום מקום, יצאו מאות דבורים (היחיד- דבור, לא דבורה...) עצבניים והתחילו לרדוף אחרי שלושתנו- הנהג, יוסקה ואני. ברחנו בבהלה, חטפתי גם עקיצה, אבל פתאום ראינו שנהג המשאית מתפתל ומחוויר, ואחרי כמה שניות התחיל להקיא והתעלף. מזל שיוסקה היה נהג משאית בעצמו. בקושי רב העמסנו את הנהג המעולף לקבינה, ודהרנו עם המשאית למרפאה בקיבוץ רבדים, שהיתה הכי קרובה. האחות ברבדים הזמינה מיד אמבולנס שלקח את הנהג לקפלן וכמובן שלא השארתי אותו לבד ונסעתי אתו, למרות שכלל לא הכרתי אותו. יוסקה לקח את המשאית לנחשון והודיע ל"מובילי רמלה" על האירוע. אני, בבגדי העבודה בפלחה, חיכיתי עד שמנהל החברה הגיע, והחזיר אותי לנחשון.

שבועיים אחרי זה, זיהיתי את המשאית ואת הנהג, שהוביל איזה מטען בקיבוץ. עצרתי אותו לשאול לשלומו. "אתה יודע" אמר לי, "זה לא היה דבור. דבור לא יכול לעשות לי את זה. זה בטח היה נחש..."

 פעם יצאתי עם חנוך פ. לאסוף חבילות קש מהעמק הנעלם, עם הפלטפורמה הרחבה, שהותקנה במיוחד להובלת חבילות קש וחציר. בדרך לעמק הנעלם נתקלנו בנחיל דבורים (הפעם היחיד- דבורה ולא דבור) וחטפנו כמה עקיצות. פתאום אני מסתכל על חנוך ורואה שהוא לא בסדר. "אני רגיש לדבורים" אמר. כבעל ניסיון במקרים כאלה (ראו למעלה) לא לקחתי סיכון, הסתובבתי ונסעתי בכל המהירות בחזרה לנחשון, עם העגלה הרחבה, וישר למרפאה, שם טופל חנוך. אני לא זוכר אם הוסע לבית החולים (אפשר לשאול אותו, הוא בוודאי זוכר).

"עקיצות" או במילים אחרות- שיגועים 

פעם חזרנו - יומלה ואני, ממשקי ההר לארוחת צהריים בחדר האוכל. ליד צומת נחשון, ראינו שלט של מונית, כזו שיש על מוניות ובתוכן מנורה. משום מה לקחנו את השלט הזה והמשכנו לקיבוץ. כשהגענו לחנייה מאחורי חדר האוכל, שמנו את השלט על קבינת הטנדר של הפלחה ונכנסנו לחדר האוכל. הראשון שפגשנו היה יהודה פרייס. סיפרנו לו בשמחה כי הטנדר של הפלחה קיבל רישיון למונית וכך ניתן יהיה להגדיל את הכנסות הענף ולהוביל נוסעים תמורת תשלום. יהודה לא האמין בהתחלה, אבל אחרי שראה את השלט על קבינת הטנדר, התלהב מהנושא והתחיל לפנטז על האפשרויות.....

אפילו מזכירות הקיבוץ הרשתה לעצמה "להשתולל" ולעשות שטויות לפעמים, בעיקר לפני האחד באפריל.

יום אחד, בשנות השבעים, לאחר שהוטמן טייפ רקורדר באחת המגירות (ובסופו של דבר- לא הקליט...) הוזמנו למזכירות מספר חברים, כל אחד אחראי על תחום בקיבוץ:

דליה, שהיתה מרכזת הקומונה באה לישיבה. בפנים רציניות נמסר לה כי מחלקת ההלבשה בקיבוץ הארצי הודיעה כי על חברות הקיבוץ לעבור ללבוש העשוי מנייר מיוחד במקום בד. דליה טענה כי הנייר לא יוכל לעבור כביסה כך שזה לא יהיה יעיל ובסופו של דבר יהיה יקר יותר ממלבושי בד.

אבי אלון האחראי על בריכת השחייה הוזמן למזכירות. יוסף שפץ, שהיה כמדומני מרכז המשק, הודיע לו שבימים הקרובים מגיע לארץ קרקס, ובקשו מאיתנו לאכסן לווייתן באורך 30 מטר בבריכת השחייה. אי אפשר, טען אבי, אורך הבריכה הוא רק 25 מטר. לא חשוב, היתה תשובת המזכירות, הלווייתן ישחה באלכסון. 

סוזן, האחראית על הסוסים בנחשון, (היו אז בקיבוץ שלושה סוסים לרכיבה) הגיעה לישיבה, ובפנים רציניות נמסר לה כי התבקשנו ממשרד החוץ לארח מספר סוסים של מלך אנגליה, המגיעים לארץ במסגרת משלחת רשמית. הקיבוץ יהיה אחראי על הגשת מזון מיוחד המתאים לסוסים אצילים כאלה. אי אפשר, אמרה סוזן, אין לנו תנאים לכך, סוסי המלך רגילים להיות בתאים מצופי חרסינה ולא בתנאים שלנו.

כאמור, היתה כוונה להשמיע את ההקלטות לכל הקהילה, אבל הטייפ, לא עבד וחבל. נשאר רק הסיפור.

רקע: בשנים 1981-1982 יישמה מדינת ישראל את הסכם השלום עם מצרים (נעים להיזכר...) כשהחלק הקשה היה פינוי יישובי פיתחת רפיח (או למי שרוצה- חבל ימית) שכלל ישובים חקלאיים (בעיקר מושבים אבל גם את הקיבוצים חולית וסופה (וכמובן את העיר ימית, שהייתה "בירת" החבל). הקיבוץ הארצי, תמך בפינוי למען הגשמת חזון השלום, שנראה אז בהישג יד. כחלק מתמיכתו, החליט הקיבוץ הארצי לסייע בפינוי יישובי החבל. כמה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה, וכל האירועים הללו קצת נשכחו.

אני הייתי אז בשלהי עבודתי בקיבוץ הארצי כאחראי על הקיבוצים הקטנים (בשמו אז- מדור הקיבוץ הזעיר). ממדור ההתיישבות של המחלקה לכלכלה של הקבה"א נשאלתי אם אוכל לגייס עזרה מנחשון לסייע בפינוי הסככות החקלאיות- חממות וסככות צל, שהיו מקור הפרנסה העיקרית של החלק החקלאי בישובים. הייעוד של כל הסככות היה לסייע בהקמת התשתיותשל ההתיישבות החדשה של הקיבוץ הארצי.

לאחר התייעצות בקיבוץ, סוכם שאוכל לקחת את המשאית (הפורד), רתכת האוטוגן ועוד שני עוזרים לשבוע לעבודת הפירוק והשינוע של הסככות (אני זוכר שרוביניו, הברזילאי היה אחד העוזרים). הודעתי על כך לאחראים בקבה"א, אבל ביקשתי כתמורה, שאחת הסככות המפורקות תינתן לנחשון. זו לא נראתה כבעיה כי גם נחשון הוגדר כיעד התיישבותי, והסככה לנחשון נכללה כאחד מיעדי ההתיישבות. וכך הוסכם. 

באותו שבוע, עסקנו בפירוק סככות, לא היה קל לעסוק בפירוק ביתם ומשקם של האנשים, שבמקרים רבים עמדו לידנו וצפו בהרס הבית והמשק שלהם. לידנו עבדו באגרים וציוד כבד נוסף בפירוק והריסת בתי התושבים. את הסככות, או מה שנותר מהן, כולל לוחות האסבסט שכיסו אותן (אז עדיין לא היינו מודעים לסכנות האסבסט...) הובלנו למגרש על יד קיבוץ כרם שלום, בשטח מדינת ישראל. מעניין אם ערימת הסככות המפורקות הזו עדיין קיימת שם. בסוף אותו שבוע, בחרנו סככה שנראתה מתאימה, העמסנו על המשאית ונסענו לנחשון, שם פרקנו אותה ליד הדיר, במקום בו הוכנה תשתית לבנייה מחודשת.

יגאל בן יצחק היה ממונה על ההקמה שארכה מספר חודשים. לאחר חזרתי מהפעילות בקבה"א גם אני סייעתי קצת בריתוכים לחיזוק הסככה, שלפי דעתי עומדת עד היום ונושאת עליה פאנלים סולריים להפקת חשמל.

אברהם ישראלי
ספטמבר 2025
הערה: הרשימה נכתבת מהזיכרון. בוודאי ישנם אי דיוקים ואולי קצת מדמיונו של הכותב.

 עד חודש יוני 1967, היה קיבוץ נחשון צמוד לגבול מדינת ישראל, כששביל הפטרולים שכונה "הדרך הלבנה", היה צמוד לקיבוץ. ממזרח לדרך הלבנה השתרע "שטח ההפקר" שלא היה שייך לא למדינת ישראל ולא למדינת ירדן. למרות זאת, הקיבוץ עיבד חלקות ממזרח לקו  הגבול, גם בהסכם- חלקה 5 שהייתה שייכת למנזר ועובדה בהסכם עם המנזר ועם השלטונות הירדניים ששלטו בגדה המערבית. בנוסף, היו חלקות אותן חרשנו וזרענו ללא הסכם, אך באישור הצבא הישראלי. אלו נקראו מופקר 1, מופקר 2 ומופקר 3, לרגלי משמר איילון, וכן חלקה שהייתה צמודה ל"אגם" איילון, בשנים שלא היה מוצף.

כמובן שמשמר הגבול היה מעודכן במצב, אבל למרות זאת היו פה ושם בעיות. בענף הפלחה, (גידולי שדה ללא השקיה) התלוי כולו במזג האוויר, יש תקופות  ש"חייבים להספיק" לחרוש, להכין מצע זרעים או לזרוע, לפני הגשם, וכך היו תקופות שהיה הכרח לעבוד שלוש משמרות, יום ולילה, בכדי להקדים את הגשם ולזרוע בזמן.

בשנים 64-66 ריכזתי את הפלחה ודאגתי שהעבודות יתבצעו בזמן. בתקופת הסתיו, כשהגשם היה "תלוי" מעל הראש, היה צורך בעבודה סביב השעון גם בשדות שמעבר לקו הגבול. לילה אחד, נסעתי לכיוון שטחי האגם, כשפתאום קפצו עלי אנשי משמר הגבול שהיו במארב על הדרך, בואכה לשטחי האגם. תושאלתי על מעשי שם ומה יש לי לחפש מעבר לקו הגבול. הסברתי להם שאני בדרכי לטרקטור העובד בחלקת האגם בכדי להביא לטרקטוריסט (לצערי- לא זוכר מי זה היה...) את ארוחת הלילה שלו. המגב"ניקים התלבטו והתייעצו מה לעשות במקרה, הזה ולבסוף הורו לי להמשיך, אבל עם הנחיות לא לרדת מהרכב או מהטרקטור ולדווח על כל מעבר. כך התאפשרה העבודה בשטח.

מקרה אחר שקרה לי היה בשנת 1966, כאשר הדרכתי בקן השוה"צ ברמת גן את הקבוצה שהיתה הבסיס לגרעין שריג. חזרתי לילה אחד מפעולה ברמת גן, ולקחתי טרמפ את אחת מבנות הקבוצה שכיתתה הייתה בקיבוץ גזר במסגרת הגדנ"ע. לאחר שהורדתי אותה  החלטתי (בצורה די מטומטמת) לקצר את הדרך ולנסוע הביתה לנחשון בדרך הלבנה, במקום לחזור ולנסוע בדרך הכביש דבר שהיה מאריך את הדרך בכחצי שעה.... כמובן שידעתי את הדרך מצוין ותוך מספר דקות הגעתי לנחשון והלכתי לישון. לא עברה שעה ושמעתי דפיקות חזקות על הדלת. כשפתחתי ראיתי חברות אנשי מג"ב. "האם אתה הגעת לכאן דרך הגבול?" אישרתי שזה אני שנסעתי שם. "אתה לא יודע שזה מסוכן?" הסברתי להם שאנחנו נוסעים ועובדים צמוד לגבול כל הזמן והם הניחו לי לחזור לישון.

אוטובוס 411 שנסע מתל אביב לבית שמש היה כלי התחבורה העיקרי לכל מי שרצה להגיע "לעיר הגדולה" ובחזרה. הבעיה הייתה שהוא לא נכנס לקיבוץ אלא הוריד את אנשי נחשון בצומת. הרבה פעמים, כשחזרנו בשעות הערב, ירדנו בצומת נחשון וצעדנו ברגל את המרחק לנחשון. לא פעם, כשצלצלנו לנהג האוטובוס שיעצור, היו אנשים פונים אלינו – אין לכם מה לחפש שם- זה הכביש ללטרון, לגבול. כשהסברנו להם שאנחנו גרים שם, הסתכלו אלינו במבט קצת מוזר...

בשנים מאוחרות יותר, כשהיו כבר יותר מכוניות בנחשון, הייתה תורנות של "נהג תורן" שהיה אחראי על הבאת נוסעי האוטובוס מצומת נחשון. היה צריך להירשם מראש לשעת ההגעה (היה אוטובוס כל שעה...) וכך היה נהג תורן יודע מתי לצאת לצומת.

נכתב מהזיכרון לאחר יותר משישים שנה (בעזרת ארכיון נחשון)

נחשון הוקמה בחודש מאי 1950 ושנת העשור- 1960 הייתה שנה מאתגרת לחברי הקיבוץ. מספר חברים מרכזיים עזבו או עמדו לעזוב את הקיבוץ- רכז המשק הקודם (רובקה), רכז השלחין (אברמלה), וחברים נוספים- קושקוש, אורי אליעז הצייר, איציק קולקר ונעמי גלאס, רוב חברי ההשלמה האמריקאית ש"נטחנו" על ידי הקשיים האמיתיים וגם על ידי הוותיקים הישראלים ורובם חזרו לארצות מוצאם. הקיבוץ הארצי, (התנועה), הבין את חומרת המצב בקיבוץ והחליט לתת לנחשון השלמה ישראלית - גרעין יבולים, וכן החליט על אימוץ של נחשון על ידי קיבוץ גן שמואל. יבולים היה גרעין של השומר הצעיר מחיפה, יד אליהו, כפר סירקין, יפו, ועפולה. הגרעין שהתחלק לגרעין א, גרעין ב, וגרעין ג התחיל להגיע לקיבוץ במסגרת הנח"ל והתחיל להשתלב בענפי הקיבוץ ובחיי החברה ובמקביל - עם השחרור מהצבא עזבו רבים את הגרעין והקיבוץ והלכו לדרכם. לוותיקי הקיבוץ היה קשה לקלוט את הגרעין, שמספר חבריו היה יותר ממספר חברי הקיבוץ הוותיקים. הקיבוץ קלט גם קבוצת נוער (הקבוצה של הרצל) והקצה שלושה חברים כמורים ומטפלים לקבוצה.

באותו זמן הגיעה לנחשון במסגרת האימוץ - קבוצת הש.ש.ש הראשונה מגן שמואל-חברי קבוצת נשר, בוגרי צבא, בגיל דומה לחברי יבולים ובאופן טבעי השתלבו חברתית עם הגרעין וגם תרמו את ניסיונם בעבודה בחקלאות ובכל מקום אחר. יחד עם הקבוצה הגיע מגן שמואל גם מדריך מלווה לקיבוץ - יעקב שילוני, איש משק וותיק ומנוסה שלא רק ישב ותרם במזכירות ובוועדת המשק אלא גם הראה דוגמה אישית לעבודה. 

מזכירות הקיבוץ תמכה בשילוב אנשי הש.ש.ש עם הגרעין וגם המציאה שם לשילוב הזה - "גרשיש". (למי שלא קלט - הלחמה של גרעין וש.ש)
מאחר שהייתה זו שנת העשור לקיבוץ, הוחלט על עריכת חג עשור במסגרת רחבה, שתכלול הופעות אומנותיות ותערוכה שתציג את הקשיים וההישגים של אותה חבורה של צעירים שנאחזו על הגבעה ובנו את נחשון.

נבחר מחזה של ברטולד ברכט - הנפש הטובה מסצ‘ואן, שתורגם לרוח הקיבוץ ושמו שונה ל- "הנפש הטובה משון-נח". גן שמואל תרמו במאי להצגה - בנימין פגי (בולק) ונבחר צוות השחקנים להצגה. אחרי החזרה הראשונה, התברר שהשחקנים מסרבים להמשיך עם ההצגה הזו, כי נראית להם ילדותית וטפשית... לאחר התייעצויות, הוצעה אלטרנטיבה אחרת - המחזה של פרידריך דירנמט השוויצרי- "מבצע ווגה" שבעצם היה תסכית רדיו במקור. דירנמט היה סוציאליסט, מקורב לברטולד ברכט וגם אוהד ישראל. המחזה הבלתי מוכר שלו מבצע ווגה, עוסק בתקופה עתידנית, כאשר המאבק בין שני הגושים בעולם מביא למסקנה כי אין מנוס ממלחמת עולם נוספת שאין יודע את תוצאותיה. משלחת מדעית - פוליטית יוצאת למסע בין כוכבים בכדי לבדוק אפשרות של מגורים על כוכב ווגה ובתוך כך משוחחים על עוולות העולם ואיך לתקנן.  המחזה עוסק בצוות החללית בתקופת המסע. המחזה התאים לאידיאולוגיה של השומר הצעיר, למען שלום עולמי ונגד מלחמות.

הבמאי בולק תרגם את המחזה (כמדומני מפולנית) והטקסט שנכתב בכתב יד, הודפס במכונת כתיבה (מוצר נדיר) על ידי  חברת הגרעין מירה (בוסקה) שלמדה להדפיס במכונה בבית ספר. קריאת המחזה הייתה משעשעת כי המעבר מכתב היד למודפס היה מלא שיבושים. למשל, לא יכולנו להבין את המילה "מנורמהמלאה" ורק לאחר בדיקה התברר שהיה צריך להיות פנורמה מלאה...

כחלק מההכנות לאירוע החג, היה צריך להסדיר את האמפי ולשם כך הובא מגן שמואל  בולדוזר, ויעקב שילוני, המדריך של הקיבוץ, עבד עליו והכין את האמפי לצורה המוכרת עד היום. (הדשא נשתל במועד מאוחר יותר על ידי צוות הנוי בראשות שדמי)

מכיוון שהמחזה נכתב כתסכית רדיו או טלוויזיה, היתה בעייה איך להראות את זה על הבמה. לשם כך גויס בכיר מעצבי הבמות בישראל, ארנון אדר, שעיצב במות בקאמרי ובהבימה והיה מרצה לעיצוב במות בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. כנראה שתרומה לקיבוץ היושב על הגבול בלטרון שכנע אותו להגיע ולתרום (ללא תשלום!). הבמה שנבנתה הדגימה מסך טלוויזיה ענק, (להזכירכם- עדיין לא חלמו בארץ על טלוויזיות בבתים) והאקרן היה עשוי מבד רשת שכאשר האירו אותו מלפנים - לא ראו דבר אבל כשהאירו מאחור- אפשר היה לראות את המתרחש מאחוריו. 

באחת הסצנות בהצגה - היה צריך להראות ליל ברקים ורעמים. לכך גויס יוסי גל (אמבה) עם רתכת ניידת, שעמד וריתך מאחורי הבמה. כיכבו בהצגה שוש שרון שמשפט המחץ שלה היה- "בארץ הייתי זונה..., יהודה פרייס וחברים נוספים (גם אני).  

להלן תמונת הבמה:

 
תמונה מתוך ההצגה (איכות התמונה מהארכיון ירודה, זה מה שמצאתי. אני חושב שהאיש העומד הוא יהודה פרייס. אני לא מזהה את האחרים)



לסיום -
 
אירועי חג העשר "הרימו" את האווירה בקיבוץ ועזרו בשילוב אנשי הש.ש. עם החברים. 

אברהם ישראלי

נכתב מהזיכרון, לאחר יותר משישים שנה...

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן בסוף מלחמת השחרור (נחתם במרץ 1949), נקבע שבאזור עמק איילון יישאר שטח הפקר- No man‘s land  כלומר קו גבול אחד לישראל וקו גבול אחר לירדן וביניהם שטח שבו אסור לאף אחד מהצדדים להיכנס, לפעול, או לעבד את השטח עיבוד חקלאי. 

קיבוץ נחשון, שעלה על הקרקע במאי 1950, נבנה צמוד לשטח ההפקר, ואדמותיו גבלו בקו הגבול.  במסגרת ההסכם עם הירדנים, (תחת סעיף 8 בהסכם) למנזר לטרון היתה זכות להמשיך ולעבד את החלקה השייכת להם- להלן חלקה חמש שהיתה במרכז שטח ההפקר, וניתנה להם האפשרות להחכיר את החלקה לעיבוד על ידי ישראל. כך נוצר הקשר עם נחשון, שסבל ממחסור בקרקע חקלאית ושמח על האפשרות לעבד חלקה  נוספת ובמיוחד שהחלקה היתה נקיה (יחסית) מאבנים ונתנה אפשרות לפתוח תלמים ארוכים וישרים, שלא כמו מרבית החלקות המפוצלות והקטנות של הקיבוץ. תמורת עיבוד השטח, הקיבוץ "שילם" למנזר כ4 טון שעורה ועגלה עמוסה בקש - כל שנה, באירוע שאורגן על ידי האו"מ ונתן לחברים מנחשון הזדמנות להגיע לפתח המנזר ולפגוש את הנזירים. 

בכדי לעבד את החלקה, שהיתה בשטח ההפקר - מעבר לגבול המדינה, היה צריך לתאם עם הצבא ועם משקיפי האו"מ, שהצמידו לטרקטורים שיצאו לשטח מכונית עם דגל האו"מ, ששהתה כל יום העבודה צמוד לחלקה 5 בכדי לוודא שהעבודה מתנהלת ללא הפרעות. במקביל, הצבא העמיד כיתת חיילים בתצפית ובכוננות לחילוץ למקרה הצורך.
אני הגעתי לנחשון עם גרעין יבולים, בשנת 1959 והצטרפתי לצוות הפלחים בראשותו של יומלה הוותיק (כבן 29...). 

בחלקה חמש זרענו תבואות חורף - חיטה, תבואות קיץ - סורגום ובשנה השלישית - בקיה לשחת (חציר) במחזור זרעים תלת שנתי, כפי שהיה נהוג בשטחי בעל בארץ.

ביום אביבי בשנת 1962 יצאתי לחלקה חמש לזרוע סורגום עם מכונת הזריעה שנקראה דריל  Drill (ראה תמונה למטה) שהותאמה לזריעת סורגום במרווחים של מטר בין השורות. יחד אתי היה עוד איש צוות מנחשון (אני לא זוכר מי זה היה- אולי דובי לייקין או יוסלה?) בצמוד עמדה מכונית האו"מ עם צוות המשקיפים. העבודה התקדמה וחלק מהשטח כבר קיבל את מנת זרעי הסורגום לפי המתוכנן. 

כל הזמן הזה שמענו שריקות של משרוקית, מכיוון מנזר לטרון, ושברנו את הראש- מה זה יכול להיות. השריקות היו קצרות ותכופות וללא הפסקות... 
כשישבנו לאכול את ארוחת הבוקר שהבאנו איתנו, ראינו פתאום טרקטור מגיע מכיוון מנזר לטרון ועליו שני נזירים בגלימות נזירים. כשהגיעו אלינו, הרגיעו את משקיפי האו"מ וניגשו אלינו. הם הציגו את עצמם באנגלית בסיסית - שמותיהם פול ופייר, דוברי צרפתית וערבית ולצערנו אנחנו לא יכולנו לדבר איתם בשפתם אלא רק באנגלית שאותה הם בקושי ידעו.
הנזירים התעניינו והתפעלו ממכונת הזריעה שלנו שנראתה להם כשיא השכלול...

שאלנו אותם מה היו השריקות ששמענו. ההסבר היה שזו הייתה מכונת הזריעה שלהם... גם הם זרעו סורגום (בשפתם- דורה) והשיטה שלהם - הרכיבו על רגלי הקולטיבטור (ראו תמונה למטה) צינורות ומאחורי כל רגל כזאת הלך פועל עם שקית זרעים. עם שמיעת השריקה, הפועל זרק לצינור זרע אחד שנטמן באדמה על ידי שן הקולטיבטור. (מצטער אם ההסבר לא ברור לכולם). כך הם זרעו ולכן ההתפעלות שלהם מהטכנולוגיה שלנו, שעם שני אנשים אנחנו מספיקים לזרוע הרבה יותר מהם.

אנחנו התרגשנו מאד מהמפגש הבלתי צפוי הזה. לפני שעלו על הטרקטור וחזרו, הוציא פול מגלימתו שני בקבוקי יין של לטרון ונתן לכל אחד מאתנו. את בקבוק היין שקבלתי שמרתי מספר שנים בלי לפתוח, ורק אחרי זמן רב פתחנו ושתינו את היין.

אחרי מלחמת ששת הימים, כשנפתחה הדרך והתחזק הקשר בין קיבוץ נחשון והמנזר, סייע הקיבוץ למנזר למכור יין לישראלים ובכל שבת נפתח דוכן למכירת יין על ידי חברי וחברות נחשון וביניהן גם רחל ישראלי, שהבנתה ביין הייתה תיאורטית בלבד (היא בקושי טעמה יין...) אבל המליצה על הסוגים השונים של יינות לטרון ומכרה בכמויות. הנזיר פול ניהל את יקב המנזר ובהמשך הפך להיות אב המנזר ושמר על קשר הדוק עם קיבוץ נחשון, עד מותו. 

נכתב על ידי אברהם ישראלי, פברואר 2024

קולטיבטור (או קלטרת)
 

 מזרעה- דריל  Seed drill

הערה: 
הדברים נכתבים מזיכרון אישי ועלולים להיות בהם אי דיוקים ו\או טעויות. אשמח לשמוע הערות ותיקוני עובדות.

הקדמה:

בשנות השבעים של המאה הקודמת, קיבוץ נחשון היה קיבוץ קטן, עם אמצעי ייצור מוגבלים לחקלאות, רווחיות מפוקפקת-תלויה במזג האוויר ובמגבלות מכסת המים להשקייה. 

אפשרויות הפיתוח הכלכלי ויצירת עוד מקומות עבודה לחברים, חייבה מחשבה על הקמת איזו תעשייה לקיבוץ. כבר אז היה ברור כי מרבית הקיבוצים המצליחים כלכלית התבססו על איזו תעשיה מוצלחת. גם קיבוצים גדולים כמו גן שמואל, משמר העמק ומעגן מיכאל וגם קיבוצים קטנים יותר. בכדי לבדוק ולאתר תעשייה לנחשון, נבחר עמי יוגב לבדוק ולהציע מפעל לקיבוץ. 

לאחר מספר חודשי בדיקה, עמי בא לקיבוץ עם הצעה להקמת מפעל לייצור צבעי דפוס שבדיקתו הראתה שיהיה רווחי, יספק תעסוקה למספר חברים ויוסיף ענף לקיבוץ. עם התקדמות הטיפול והבדיקות סביב ההצעה, השלב הבא היה מציאת שם למפעל. הוכרז על תחרות נושאת פרסים למציאת שם (הפרס היה תקליט...) והזוכה היתה הילדה נועה ישראלי והשם שהציעה היה  - צידן צבעי דפוס נחשון. הכל נראה טוב עד שהתברר כי תהליך הייצור של הצבעים גורם לזיהום סביבתי, ועלול לזהם את האוויר בסביבת הקיבוץ עד כדי סכנה לבריאות הציבור, דבר שיצר התנגדות להקמת תעשייה כזו בקיבוץ והתכנית בוטלה.

ספיר כוכבי (1)

מחלקת התעשייה של הקיבוץ הארצי, הציעה לנחשון להיכנס לתחום של ייצור אבני חן בשותפות עם קיבוץ רבדים במפעל "ספירים" לליטוש גבישי ספיר מלאכותיים ומכירתם כאבני חן "חצי יקרות". צוות של חברי נחשון התחיל לעבוד ברבדים וללטש גבישי ספירים. השותפות הזאת לא עלתה יפה כי רווחיות הייצור של האבנים הללו היתה נמוכה (אם בכלל). 

במקביל- הוצע להשתתף עם האוניברסיטה העברית במחקר ופיתוח של גביש מיוחד - ספיר כוכבי, שזו אבן חן מיוחדת, שכאשר נופלת עליה קרן אור (שמש או אור מלאכותי) מופיע עליה דמות של כוכב בעל 6 קרניים. בטבע יש גבישים כאלה אך הם נדירים ויקרים מאד - אפילו יותר מיהלומים. המחלקה לכימיה באוניברסיטה רצתה לפתח ייצור מלאכותי של הגביש.  תהליך הייצור עליו עבדו באוניברסיטה היה מבוסס על תנור ייחודי שנקרא תנור וורניי (ראה הערה 2).

אפרים שני נבחר להיות איש נחשון במעבדת המחקר והתחיל לעבוד באוניברסיטה במטרה להשלים את הפיתוח ולהעביר את הייצור לנחשון. נחתם הסכם בין נחשון לאוניברסיטה ובו חויב הקיבוץ לשתף את חברת יישום של האוניברסיטה ברווחי הייצור התעשייתי הנובע מהפיתוח, כנהוג בהסכמים שבין האוניברסיטה לבין התעשייה.

לאחר מספר חודשים, (אני לא זוכר כמה, אפשר לשאול את אפרים...) נבנה בנחשון תנור כזה והמשך הפיתוח עבר לקיבוץ. לאפרים נוספו חברים נוספים מהקיבוץ ונראה היה כי תהליך הקמת המפעל מתקדם. הבעיה הייתה שלא הצליחו בגידול הגבישים בצורה רציפה ותעשייתית. בארצות הברית, שם היה השוק העיקרי (וכמעט הבלעדי) למוצר, פעלה חברה שייצרה ספיר כוכבי ושיווקה באופן בלעדי את המוצר בעולם. מידע שהגיע לצוות המפעל יידע כי החברה- לינדה, מוכנה למכור קווי ייצור מסיבות השמורות אתה. זו נראתה הזדמנות לעבור מייצור מעבדתי לייצור תעשייתי עם קו ייצור שכבר הוכיח את עצמו. (הערה - חוסר ניסיוננו לא גרם לנו לחשוד - למה החברה רוצה למכור קווי ייצור של מוצר כל כך מוצלח...) בעזרת מחלקת התעשייה של הקיבוץ הארצי עם חבר קיבוץ חצור יצחק קדם שסייע רבות במו"מ עם החברה בארה"ב וגם בעזרת איש עסקים יהודי אמריקאי אותו הכיר יצחק קדם עוד לפני עלייתו מארה"ב לישראל, נרכש קוו הייצור מהחברה ונמכר לנחשון. צוות של אנשי נחשון יצא לארה"ב ללמוד את הציוד בכדי להרכיבו בנחשון. בצוות, ביחד עם אפרים, היה גם יוסי גל (אמבה) שהיה אחראי על כל הצדדים הטכניים ביחד עם נתן קלוגמן. כשהגיעו המכולות עם הציוד, הרכיבו את קו הייצור במבנה של המפעל, ובמהרה הדליקו את שורת התנורים והתחילו לייצר. משאית הקיבוץ הוביל בלוני מימן מחיפה כל יום, חמצן הגיע במיכלית ובהקדם הוחלט לרכוש אלקטרו לייזר - מכשיר להפרדת מים לחמצן ומימן, שיחסוך לפחות את רכישת החמצן היומית. נרכשה גם מערכת אל-פסק, שמונעת הפסקות חשמל, כי התברר שהפסקת חשמל, אפילו של הרף עין, קוטעת את תהליך בניית הגביש וכל עבודת המשמרת הולכת לטמיון. נרכשה גם מערכת לליטוש וחיתוך הגביש והכנת המוצר הסופי - אבני חן מסוג ספיר כוכבי. התנור הבודד, המשיך לפעול להמשך המו"פ, ולא לייצור מסחרי.

צוות המפעל התרחב והתחילה מכירה של המוצרים בשוק האמריקאי. גזבר הקיבוץ היה מגיע לבורסת היהלומים עם חבילה שנשלחה לארה"ב לסוכן מקומי שהיה אחראי למכירות בארצות הברית. לאחר תקופת ההרצה, כשהמכירות הגיעו לסכום משמעותי בן 7 ספרות, הגיעה תביעה מהאוניברסיטה לתשלום תמלוגים בסכום מאד משמעותי לקיבוץ, שלמרות ההכנסות מהמפעל, היה נתון בקשיים כלכליים. 

בנחשון התפתח וויכוח - האם יש הצדקה לדרישת התשלום מהאוניברסיטה, וסוכם להתנגד לדרישה. האוניברסיטה, בהתאם להסכם עם הקיבוץ, פנתה לבוררות מוסכמת ונקבע בורר- נשיא איגוד המהנדסים. 

אני הייתי מרכז המשק והובלתי את הגישה המתנגדת לתשלום התביעה שהסתכמה ביותר ממאה אלף ש‘‘ח, סכום מאד גבוה. אפרים שני, מרכז המפעל, טען לעומת זאת כי כדאי לשלם ולהוריד מאיתנו את התביעה, כי אנחנו עלולים לשלם הרבה יותר אם נפסיד בבוררות.

בכתב ההגנה  טענתי כי תהליך וורניי, עליו ביססה האוניברסיטה את התביעה, פותח עוד במאה ה19  ובכלל - הייצור בנחשון לא התבסס על המחקר של האוניברסיטה אלא על הידע שנרכש מארצות הברית. בפגישת הבוררות היה צד אחד מוכן (אנחנו) והטענות שלנו נשמעו משכנעות, ומולנו נציג האוניברסיטה שניסה להסתמך רק על המילים הכתובות בהסכם.

לאחר שבוע מתוח, קבלנו את פסק הבוררות ובו זוכינו מכל התביעות ובנוסף - האוניברסיטה חויבה בדמי הבוררות...

אפילוג:

לאחר מספר שנים של ייצור ומשלוחים לארצות הברית, הוחלט לרכוש קו ייצור נוסף כדי להכפיל את הייצור. הציוד הגיע והוחל בהרכבתו על ידי צוות מקומי של חברי הקיבוץ.
לרוע המזל, ארצות הברית נפלה למיתון  כבד בשנת 1980, והענף שנפגע יותר, היה ענף אבני החן ששימשו לייצור תכשיטים. מכירות המוצר ירדו כמעט לאפס, כאשר אפילו ייצור של שנה ויותר, שלכאורה נמכר כבר, התברר שהיה  בהסכם קונסיגנציה - כלומר היה אמנם אצל הסוכן בארה"ב, אבל נשאר בבעלות המפעל עד למכירה, שלא קרתה. אחרי תקופה שבה הייצור נמשך אך לא היה ניתן למכור אותו, הוחלט להפסיק את הייצור, ולאחר עוד זמן, הוחלט לפרק את הציוד ולמכור את מה שאפשר, בכדי למזער נזקים. 

זה היה סופו של מפעל ספיר כוכבי בנחשון. בהמשך- המחלקה לתעשייה שכנעה את הקיבוץ להיכנס למין שותפות עם קיבוץ נגבה ולהתחיל לייצר שקיות פלסטיק מיוחדות. זה היה הצעד הראשון להקמת מפעל אר"ן, אבל זה כבר סיפור אחר.

הערות: 

(1) גביש הספיר הכוכבי  ( Star Sapphire ) הוא חומר קשה כמעט כמו יהלום (דרגת קושי 9.25 בסולם שיהלום הוא 10). הוא יכול להופיע בצבעים שונים, כאשר האדום נקרא רובי. הבסיס הכימי של הגביש הוא תחמוצת אלומיניום, והצבעים השונים הם תוצאה של המצאות תחמוצות מתכות במבנה הגביש. אפקט הכוכב מתקבל על ידי הוספה של תחמוצת טיטניום ביצירת הגביש. החום מופק על ידי להבה המוזנת ממימן וחמצן ולא מדלקים פחמימנים.
ראה דוגמה. האבן בתמונה הימנית (טבעית) שווה כ 175 מיליון $)   

(2)  תנור ורנויל (מבוטא –וורניי) על שם המפתח במאה ה 19 אוגוסט ורנויל (Verneuil )