לפני ימים אחדים פנה לאתר-הקיבוץ אדם וביקש מידע מפורט על שם הקיבוץ לפני שנבחר השם "נחשון". לפי "ויקיפדיה", בתחילה נקרא המקום "קיבוץ ט‘ז", וכך הוא גם מופיע במפת-ישראל בהוצאת מחלקת-המדידות בשנת 1950. והפונה שואל: "מי היה ט‘ז"?? שאלה טובה. קיימים מספר יישובים ששמם מכיל ראשי-תיבות של אישים, בעיקר רבנים. אז מי, או מה, זה ט‘ז?

ט‘ז בגימטריה שווה 16. כלומר, זהו הקיבוץ ה-16 במניין קיבוצי השומר-הצעיר בארץ. ביום העלייה, ב-5 במאי 1950, עדיין לא היה שם לקיבוץ הצעיר, ובהזמנה לאירוע צויין "משלט 200 שמול לטרון", והיא נחתמת בשם "קיבוץ השומר-הצעיר א‘י ט‘ז". למרבה ההפתעה, גילינו כי במודעה בעיתון "על המשמר" נכתב אז: "לחג העלייה על הקרקע ברמות-איילון (בפרוזדור-ירושלים)".

נושא בחירת שם הקיבוץ עלה בשיחת-קיבוץ ב-17 ביוני, כחודש-וחצי אחרי יום העלייה. בשיחה עלו כמה הצעות. את השם "נחשון" הציעה ועדת-השמות של הסוכנות-היהודית. הצעות החברים היו קשורות לעמק-איילון, וחלקן מאזכרות יערות (פה עדיין הייתה שממה!), ומהדהדות את ההיסטוריה של גרעין-גבולות בגדוד-היער ובהכשרה בקיבוץ איילון.  בהצבעה הסופית הועמדו לבחירה 5 שמות: 

אילות - 0
רמות אילון - 3
יערית - 5
בת יער - 0
נחשון - 30, התקבל.

כמה ימים אחר-כך התקבל אישור רשמי מוועדת-שמות-היישובים.

בחוברת לילדים "משלט 200", שיצאה לכבוד חג-החמש, מסופר:  
                       
יום אחד התאספו החברים באוהל הגדול ואמרו: צריך שנבחר לנו שם והיינו ככל הקיבוצים. "משלט 200" הוא שם למשלט – אין זה שם לקיבוץ. חשבו וחשבו.. ההצעות היו רבות ושונות. היו שאמרו "בת יער" כי היו כאן יערות רבים. היו שאמרו "שומריה" כי אנו יוצאי השומר-הצעיר. היו שאמרו "נחשון" על שם "מבצע נחשון" במלחמת-השחרור שהוא המבצע שפתח את הדרך לירושלים. כך החליטו החברים וכך היה, ושמנו נקרא עד היום הזה "נחשון".

בשנת 1992, כ-40 שנה אחר-כך, סיפר שדמי על תהליך בחירת השם בראיון שנתן לעפרה לב בת ה-9, שכתבה על הנושא "היישוב שלי": היו לפחות 3 שיחות-קיבוץ בנושא ואני השתתפתי בכולן. זה היה עניין דמוקרטי. השיחה התקיימה באוהל גדול שהיו בו שישה שולחנות וסביב השולחנות הסתובבו תרנגולות ואכלו. הוויכוח היה חריף כי הנושא היה חריף מאד. רוב ההצעות היו קשורות לעמק-איילון. אני הייתי בעד השם נחשון כי חשבתי שחשוב לקרוא לקיבוץ על שם המבצע. הייתה לי התלבטות בין שם שקשור בעמק-איילון, העמק שהקיבוץ משקיף עליו, לבין השם נחשון. זו התלבטות בין שם המקום שבו אנו יושבים לבין הסיבה או בזכות מי אנחנו יושבים פה. בסוף הבנתי שאם נקרא לנו קיבוץ נחשון השם איילון לא ילך לאיבוד כי העמק יישאר. ואילו השם נחשון לא היה נשאר והיו שוכחים את המבצע.
"האם אתה מתחרט?" שואלת עפרה. "בטח שלא" עונה שדמי, והוא צודק. "שם קיבוצנו משמר את האירועים הקשים של מלחמת-העצמאות שהתחוללו בעמק ובפרוזדור-ירושלים. הוא זלג גם לצומת-נחשון ששמה למעשה הוא "צומת הגבורה". אם היינו נקראים אחרת היו מנציחים בוודאי את המבצע בשמו של ישוב אחר, ואנחנו היינו מפסידים שם נהדר שגם מתחרז עם ‘ראשון‘ ו‘נכון‘".

גילה אלעד מנהלת ארכיון-נחשון פונה במכתב ישיר להנהלת-הקהילה בבקשה של הרגע האחרון להצלת "מקלט-בית-התינוקות". 

קיבוץ נחשון הוקם כיישוב-ספר על גבול ירדן, וכך הוא התקיים במשך 19 שנים - עד ה-6 ביוני 1967, עם כיבוש שטח-ההפקר וכל הגדה המערבית. לעובדה זאת הייתה השפעה מכרעת על התפישה העצמית של חברי נחשון כמגינים על גבול ישראל. מתח בטחוני וסכסוכי גבולות ליוו את הקיבוץ כבר מראשיתו, ואזכיר את נפילת דב נויברגר ז"ל ב-1952 ממוקש שנועד למנוע גניבות על-ידי מסתננים, את קרב-הטרקטורים הנודע ב-1965 ואת השתתפות חברי נחשון בכיבוש עמק-איילון במלחמת-ששת-הימים. גם בימים "שקטים" הקירבה לגבול הייתה חוויה מכוננת.

הקדמה היסטורית זאת נועדה להדגיש את חשיבותו של "מקלט בית-התינוקות". לצערנו, מהתקופה הנזכרת לא שרד כמעט דבר פיסי: צריפים פורקו, מחסן-הנשק נהרס ואפילו "משלט 200" המקורי מוסתר מעין הציבור. קיים מקלט נוסף, מעל הבית של גנית ועופר נאור, אך הוא אינו נגיש ומשמש כנראה כמחסן.

"מקלט בית-התינוקות" נמצא מתחת לפעוטון "פשוש", כאשר מעליו עובר שביל הליכה ושני פתחיו משני עברי השביל. בביקור בתוך המקלט לפני מספר שנים נמצא שהמקום נקי, מסודר ושומר על צביונו ההיסטורי.

בימים אלה מתוכנן לקום באזור מגרש-חנייה. בדקתי את התוכנית שהכין משה כהן ומצאנו כי נראה שהמגרש החדש איננו כולל את אתר המקלט. עם זאת, מסביב למגרש החנייה מתוכנן פיתוח סביבתי: יישור ודירוג השיפוע, הקמת קיר-אבנים וכו‘.

אני מאד מבקשת כי שימור האתר-ההיסטורי יעמוד מול עיניכם בכל החלטה באשר לפיתוח השטח. אסור בשום אופן להרוס או לפגוע במקלט, וצריך לדאוג שעבודות הפיתוח לא תפגענה באפשרות הכניסה אליו, ולא ימוטטו ממנו חלקים. שמירה על האתר צריכה ללוות את כל השלבים - בתכנון ובביצוע - ואני מציעה לגדר או לסמן את המקום - כדי למנוע "טעות מצערת של טרקטוריסט"...

יש לקחת בחשבון שבעתיד אולי נבקש לשפץ את המקום ולהציגו לציבור כ"אתר-מורשת מקומי" בעל חשיבות. בתקווה לשיתוף פעולה.

גילה אלעד.

בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, פעל בנחשון צוות שהכין תוכנית טלוויזיה קהילתית, ששודרה מידי חודש. אנשי הצוות היו שמואל אלעד, רוני גנור, אביב מערבי ועוד רבים שראיינו, ערכו, הפיקו וצרפו מוזיקה. תחילה הופק "יומן נחשון" שהוקלט מראש ושודר מהחדר של נירה ויקיר טל (שם פעלה תחנת השידור המיתולוגית לסרטי וידאו), לעתים עם קטעי קישור  שצולמו "חי" מהמרפסת. אחר כך, האולפן עבר למקלט שמעל בית התינוקות. מכאן הועבר מגזין בשידור ישיר שזכה לשם "נכון לנחשון" בו היו ראיונות בנושאים בוערים ואפשר היה להתקשר לאולפן מהבית ולהוסיף שאלות. המראיינים, ליאור מור ואביב מערבי, ישראל קייני, זכריה גולן, מיכלול מור, נחמן גלבוע ואחרים. בין לבין היו כתבות מהשטח, ראיונות רחוב, וצילומים מטיולים וחגים.  

בארכיון הקיבוץ שמורות מאז למעלה ממאה קלטות וידאו. חלקן מגזינים ערוכים וחלקן חומרי גלם. בשנה שעברה, מנהל הקהילה בני רגיל אישר לארכיון תקציב להמרת הקלטות למדיה דיגיטלית והשנה הסכום נוסף לתקציב השוטף. את הטיפול בנושא לקח על עצמו מוטקה בן-הלל. זה מאפשר להעלות סרטונים ליו-טיוב וכן לשדר מגזינים שלמים בערוץ 900 של הטלוויזיה. מעבר להנאה בצפייה בסרטים, יש למבצע זה ערך עצום בשימור המורשת הקיבוצית. למשל, ראיונות עם חברים במקומות העבודה –חקלאות, סדנא, בתי-ילדים, מפעל, משרד טכני, קומונה ומכבסה - וכן בחדר האוכל השוקק. החברים נראים צעירים, רבים לצערנו כבר לא איתנו.

התגובות בקהילה, גם בקרב צעירים שמופיעים בסרטים כילדים, הן נלהבות. מפעל ההמרה הוא חשוב אבל גם יקר. במסגרת זו נעביר לדיגיטל גם כמה סרטי קולנוע 8 מ"מ (יקר מאד!). בשלב הבא נשמח להמיר קלטות פרטיות שיש בהן חומרים מאירועים בקיבוץ.

כדי להוזיל עלויות נחוץ לנו מכשיר לצפייה בוידאו. אם יש ברשותכם מכשיר תקין שאינו בשימוש, נשמח לקבלו.

והערה נוספת: אנו מעלים את הסרטונים ליו-טיוב כמות שהם, ללא צנזורה. אם מישהו אינו מעוניין להופיע, יפנה אלינו ונסיר את הקטע.

שנה זו, תשפ"ב, היא שנת שמיטה. מצוות השמיטה, המתקיימות מדי שנה שביעית, ניתנה במעמד הר סיני, אך במהלך הגלות, הוזנחו לימודי המצוות התלויות בארץ וביניהם הלכות שמיטה. כבר מתחילת הציונות וראשית החקלאות היהודית בארץ, שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, העלתה סוגיות קשות. החקלאים החילונים, לא הפסיקו את העבודה בשמיטה, אך דאגו למחזור זרעים שיאפשר לאדמה "לנוח" והדתיים, השתדלו לקיים את המצווה תוך התאמתה לתנאים המודרניים. בשנים האחרונות, עם התגברות הדתיות והלאומיות, אנו עדים לעיסוק גובר בנושא השמיטה כחלק מהרצון לחזק את הקשר בין התורה לערכי התיישבות. עולה השאלה: האם חובה לקיים את מצוות השמיטה בכל מחיר, או שארץ-ישראל קודמת לכל?

שאלה זו עמדה בפני קיבוץ שעלבים, שכננו בצפון עמק איילון, כאשר היה, כמונו, יישוב ספר בשולי שטח ההפקר מול לטרון. את קיבוץ שעלבּים, שכיום מזוהה עם הציבור הדתי לאומי, הקימה תנועה חרדית - ‘פועלי אגודת ישראל‘. מאז הקמתו, הקיבוץ מקפיד על שמירת השמיטה - למעט קרב הטרקטורים בשבת קודש פרשת נח תשכ"ו, 31 באוקטובר 1965.

הנושא פורסם על ידי ישראל שפירא בתחילת אוקטובר 2021 בכיכר השבת, אתר אינטרנט לחדשות לחברה החרדית. ב-2016, אחרי שנת השמיטה הקודמת, תשע"ה, פורסמו ברבעון התורני הַמַּעְיָן, שני מאמרים של חברי שעלבים, משה אורן ואלחנן עמנואל. אביא כאן, קטעים ערוכים משלושת המאמרים, מתוך רצון להאיר את תקרית הטרקטורים, שהתרחשה לפי 56 שנים, באור שונה מזה המקובל בנחשון.

בקיץ תשי"א (1951), ערב שנת שמיטה תשי“ב, עלו מתיישבי שעלבים לקרקע חדורים במצוות ישוב ארץ ישראל. אחד מראשי ‘פועלי אגודת ישראל‘ באותם ימים, היה הגאון רבי קלמן כהנא, תלמיד מובהק למרנא החזון איש ובפרט בענייני שמיטה. בהשראתו, מאז ועד היום (תשפ"ב) הקיבוץ שומר על שמיטה ללא הזדקקות להיתר המכירה. ברם, רצה הבורא והקיבוץ החרדי שחרט על דגלו את סמל מצוות השמיטה, היה מחויב הלכתית לחרוג מקבלה זו, ולחלל (לכאורה) את השמיטה. לא די היה שהאדמה נחרשה בשמיטה, אלא היה זה בשבת קודש, והסיפור המופלא כדלהלן:

חקלאי שעלבים ונחשון עיבדו חלק מאדמות השטח המפורז של עמק איילון שהיו בין הקווים במפת הפסקת האש שסימנה את גבולות שטח ההפקר. מיד לאחר חג סוכות תשכ"ו (1965), שטח ההפקר בעמק איילון בין קיבוץ שעלבים לכפרים בית סירא עִמְוַאס ויאלו הירדנים, החל לבעור. שני הצדדים לטשו עיניים להכריז בעלות על העמק שהיו בו קרקעות משובחות ביותר. כאשר מפקד פיקוד מרכז, אלוף יוסף גבע המנוח, הורה על החרישה בעצם שנת השמיטה, עמדה לפני חברי שעלבים שאלה הלכתית קשה, שהופנתה לרב הקבוץ, הרב מאיר שלזינגר שליט“א: האם מותר לצאת ולחרוש? הרב נועץ ברב הצבאי הראשי לצה“ל, הרב שלמה גורן ז“ל, וברבותיו – בעיקר הגרש“ז אוירבך זצ“ל. התשובה הייתה שמכיוון שעל גזלת תבן וקש בישוב ספר מותר לצאת אף בשבת, כדי להבטיח הלאה את אחיזתנו באדמות שטח ההפקר מותר לאנשי שעלבים לחרוש בשנת שמיטה.

בהתאם להוראת הצבא ובאישור הרבנים, הטרקטורים של קיבוץ שעלבים ושל קיבוץ נחשון אשר נעזרו בטרקטורים מכל ישובי הסביבה, חרשו מיום שני בשבוע בשטח ההפקר בין הקווים – המספר הגיע לכדי 50 טרקטורים עם מחרשות. תוך כדי ביצוע החריש נראו גם טרקטורים עם מחרשות בצד הירדני של שטח ההפקר, כ-30–40 . במקביל, כוחות צה“ל נערכו באזור על מנת להגן על החקלאים במקרה של ירי מהצד הירדני. הטרקטורים חרשו, והגזרה הייתה עדיין שקטה.

ביום שישי, ערב שבת פרשת נח, לקראת הצהרים, הופיעו בשעלבים הרב שלמה גורן והאלוף גבע ופמלייתו למתן הוראות לקראת שבת לחקלאים ולחברי הקיבוץ. הרב גורן ציין כי לּו הייתה לו הזכות של יהושע בן נון כי אז היה אומר גם הוא: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" על מנת שהיום יימשך וכך יימנע חילול שבת...

בכל אופן, נפסקה ההלכה שחייבים להמשיך לחרוש גם בשבת. בשבת בבוקר הטרקטורים המשיכו לחרוש, ואילו שאר חברי הקיבוץ התפללו בבית הכנסת. לקראת סוף התפילה, נשמעו קולות ירי מהצד הירדני. כוחותינו השיבו אש. כל הטרקטורים שלנו אשר חרשו קרוב לקיבוץ נחשון נסוגו לנחשון, כשהטרקטוריסטים של קיבוץ שעלבים משאירים את הטרקטורים שלהם מונעים בשל קדושת השבת. החריש הופסק כליל בין הקווים של שטח ההפקר גם מהצד הירדני. ניכר היה שהירדנים תכננו היטב את הפתיחה באש דווקא בשבת, ולפני כן הם דאגו לכך שהטרקטורים שלהם ייסוגו מהשטח.

למחרת, יום ראשון, נעשה ניסיון חוזר לחרוש בעמק איילון, ניסיון אשר שוב הופסק על ידי ירי ירדני. כאשר החריש וגם הירי נדמו משני הצדדים הופיעו נציגי ועדת שביתת הנשק של האו“ם יחד עם נציגי צה“ל. הם הורו להפסיק כליל עד הודעה חדשה את החריש בין הקווים של שטח הפקר - בפקודה!

הקצינים עזבו. בכניסה לשטח ההפקר מכיוון קיבוץ שעלבים נשארו חברי הקיבוץ, והעלו תפילה חרישית לקב“ה לאמור: ”ריבונו של עולם, הלא כל כוונתנו לשרת אותך, מתי נזכה לחרוש שוב את אדמת שטח ההפקר, אדמה אשר כבר התחלנו לעבד אותה“? הם לא זכו אז לקבל תשובה, אך בעקבות מלחמת ששת הימים צורף למדינה כל שטח ההפקר על אדמותיו, אשר לאורכו נסלל כביש מספר 1.

סוגית החריש בשנת השמיטה המשיכה להעסיק את אנשי שעלבים. חודשים מספר לאחר ‘קרב הטרקטורים‘ נסע רב הקיבוץ, הרב מאיר שלזינגר, למעונו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל בארה"ב. בפגישה תכנן הרב שלזינגר לספר על המעשה, אולם הרבי עצר אותו ואמר לו: "כבר שמעתי, וזה חידוש".שאל אותו הרב שלזינגר: "האם זה דרך לומר שלא עשיתי נכון?", ענה לו הרבי מחב"ד: "לא! עשית נכון, וזה חידוש". הרב שלזינגר סיפר ש"היה לו חשוב לומר שעשיתי נכון, אבל היה לו חשוב  לומר שזה חידוש".

כל מי שנכנס היום לארכיון יכול לראות עד כמה הוא מסודר, וכיצד החומר נמצא במיכלי-אחסון ואסוף לפי סוגי-העניין בחומרים שנאספו.

למעשה, יש בארכיון חומר מראשית הקיבוץ, כולל גם מתקופת הגרעין-המייסד, אבל רק בתחילת 1960 התחילה אביטל מוצ‘ניק ז"ל לאסוף ולארגן את החומר בצורה מסודרת, כמובן באופן ידני. מצאנו רשימות בכתב-יד עם תאריכים של תצלומים , כתבות ופרוטוקולים שבאוסף.

בשנתיים האחרונות הוכנס לארכיון מחשב, והתחלנו למחשב את החומר, בעזרת תוכנה מיוחדת שרכשנו. כמו-כן, למדנו לסווג את החומר ולהכניסו לתיקים ולמיכלים. החומר שברשותנו הוא רב - ועד היום מוחשבו רק כ-5500 פריטים – כך שאנחנו רק בתחילת הדרך.

צוות הארכיון מורכב מיוסי מוצ‘ניק, גילה אלעד, רחל אלון, פוגל (בנושא תצלומים ותמונות) ומוטקה (בנושא המחשוב), וכולם עושים זאת בזמנם החופשי וללא קבלת שכר.

הארכיון מכיל חומר רב העוזר לשמירת המורשת של הקיבוץ: פרוטוקולים מישיבות-מזכירות ומשיחות-קיבוץ, תוכניות-משק, תוכניות-ענפים, פעולות תרבותיות, מסיבות וחגיגות, פעילויות- חינוכיות של הילדים לפי גילאים וקבוצות-חינוכיות ועוד.

הארכיון הוא בעל מעמד משפטי, ויכול לעזור בהרבה נושאים של תקדימים וזכויות שהיו לנו בעבר, באמצעות החומר הרב שהצטבר בו.

בעיקרון, הארכיון עומד פתוח לרשות כל החברים והילדים, והחומר המבוקש יינתן בתיאום עם צוות העובדים. 

בנוסף, הארכיון פתוח בפני כל החברים הרוצים להעביר אליו חומרים שברשותם שאותו הם מעוניינים לשמור, הן חומרים אישיים והן חומרים ציבוריים.

העבודה בארכיון הופכת עם הזמן למקצוע, המכשיר את העובדים בו איך וכיצד לנהוג בצורה זאת או אחרת. עם זאת, העבודה היא תענוג, ובמהלכה נעים להיזכר, לחייך ולבכות על העבר המעניין שלנו במהלך 70 שנות הקיבוץ.

חשוב גם לציין את הגישה החיובית והאוהדת של הנהלת-הקהילה לחשיבותו ולצרכיו של הארכיון, ואנו מקווים שכך יהיה גם בעתיד.
  
א ז   ב ו א ו,   ת ת ר ש מ ו  - ו א ו ל י   ג ם   ת ת ר מ ו  ל ט ו ב ת ו  !
                                                                        
יוסי  מוצ‘ניק

האש ששרפה בתים ושדות בקיבוץ הראל, וגרמה לחימום (אופס..) הקשרים בין נחשון להראל, ולמסיבת-שבועות משותפת ומוצלחת, הביאה את גילה אלעד, מנהלת ארכיון נחשון, לחפור ולמצוא חומר מעניין על הקשרים בין שני הקיבוצים בראשית שנות החמישים הקשות – מבחינה בטחונית, חברתית ומשקית.

"זכורים לי דבריו של שמואל גטר מהראל ביום-העלייה: "אנו מוכרחים להיות שכנים טובים". ובאמת מדוע לא. למעשה אנו אחים בכל: אחים לסביבה ולנוף, אחים לחתך ולמוצא-חברתי מסויים, ובעיקר אחים לדגל ולרעיון. ואני תמה – האם מוכרחה היתה לעבור שנה ויותר כדי שיתחילו רק עכשיו להגשים מה שציווה שמואל ביום-העלייה. אם כי אני פטריוט נלהב של נחשון, לא אבוא לתלות את הקולר בהראל. מסתבר ששני הקיבוצים לא ידעו להזדרז ולמצוא שפה משותפת שהיא קלה וממושכת כאחד, ורק היא מאפשרת יצירת קשרים החייבים להיות, לדעתי, יותר מאשר יחסי שכנים סתם. בשבועות האחרונים עם מספר חילופי-גברי בשני הקיבוצים כאחד, נראה שהקרח מתחיל לזוז. הגיע הזמן שיישכחו עניינים של מחרשה וקומנדקר, אבני-מרצפת ואי אלו דונמים. בזמן שהולך ומצטבר קרח רב ומסוכן סביבנו וסביב תנועתנו, אין מקום לאווירה קרירה בינינו לבין הראל. אני שמח שכיוון ההתפתחות מוביל לשיפור היחסים ולחימום האווירה."

כך נכתב ב"על הרכס" מיוני 1952, לצד כתבות על מסתננים בשטח-ההפקר, גל עזיבות בקיבוצי האזור, תחזיות לבצורת, ו..לידתו של ניר עלי, הבן הבכור של נחשון. אז מה היה טיב היחסים בין שני הקיבוצים בשנים הראשונות והקשות?

קיבוץ הראל הוקם באוקטובר 1948 על-ידי יוצאי חטיבת-הפלמ"ח "הראל", שנלחמה במלחמת-העצמאות על פריצת הדרך לירושלים. קיבוץ נחשון הוקם במאי 1950 על-ידי חברי גרעין "גבולות" שהיו צעירים מכדי להשתתף במלחמה - ואולי אפילו צעירים ופרועים מכדי להקים קיבוץ. תחושת הבידוד שלהם היתה חזקה, בעיקר בהיותם ישובי-ספר מבודדים וקטנים.

כך סיפרה מירה מאיר: "באחד הימים הראשונים, ולנו עוד לא היה חשמל, קיבלנו הזמנה מחברינו בהראל לבוא ולחזות אצלם בסרט. עם ערב עלינו כולנו על ה‘סופר‘ ונסענו להראל. הסרט היה יפה וכולנו נהנינו ממנו מאד. כשנגמר הודינו לחברי הראל על הזמנתם ועל-כך שחשבו עלינו, ונסענו הביתה. הכביש היה ריק, כי באותם הימים עדיין חששו אנשים לנסוע בלילות בדרך לירושלים מפחד הירדנים. רק בסביבות הסיבוב שלנו השיגה אותנו מכונית פרטית קטנה ונסעה מאחורינו. גם המכונית הקטנה פנתה לכביש שלנו, והנהג שלה צופר ועושה לנו סימנים לעצור. תחילה לא הבנו מה רצונו. עצרנו. גם המכונית הקטנה עצרה. מתוכה יצא איש מבוגר מאד וצעק: "אין זו הדרך לת"א – אתם נוסעים לגבול !! עוד רגע והייתם מגיעים ללטרון."

מבודדים על משלט 200, אפילו ללא רחצה ראויה, חברי נחשון נאלצו לנסוע למקלחת בהראל בדרכי העפר, באבק הקיצי ובבוץ החורפי וחזרו מלוכלכים.

עיון בפרוטוקולים של שיחות-קיבוץ מראה שאנשי נחשון הביטו בהערצה על שכניהם. למשל: בינואר 1952 עולה שאלת התקבלות נחשון כמועמד לקיבוץ- הארצי, והאם זה מצריך להיות חברי מפ"ם. יש דוגמה מהראל שם היה על כך ויכוח גדול. בהמשך השיחה יש גם ענייני משק. שמיל: יש לדעת שרכז-הקניות של הראל קונה באותם המקומות, וכשם שהוא מזמין בשבילם הוא יכול להזמין גם בשבילנו. שדמי מזכיר שהיה כבר ניסיון לשיתוף שנכשל.

ההצעה נפלה בהצבעה. ואכן, כבר מהימים הראשונים דובר על שיתוף פעולה בענייני משק, שלא תמיד צלח. האם לקנות קומנדקר עבור הגראז‘ ב-1400 לירות או להיענות להצעת הקיבוץ-הארצי ולרכוש במשותף עם הראל ב-700 לירות? אין צורך לנחש את התשובה. גם הצעה לנגריית-בית משותפת בהראל נפלה, לאחר דיונים ממושכים. אבל היה שיתוף בהסעת התוצרת החקלאית.

תחום נוסף לשיתוף פעולה היה בנושאי תרבות. כבר בספטמבר 1950 התקבלה הצעה להקמת מקהלה משותפת, ואולי גם חוג ריקודי-עם. ב-1953 מתקיימת מסיבת "מוצאי שבועות" משותפת, ובהמשך נערכו כמה חגיגות-שבועות משותפות, בשדות שבין הקיבוצים. ויש גם שיתופים פיראטים: ביולי 1953 סוכם ש"הנסיעה להראל לסרט היתה שלא כדין. יש להאשים את אנשי ועדת-תרבות. מעלים לשיחה "בעתיד לא נוסעים בלי אישור של ועדת-תרבות.

 וכמובן, שיתוף פוליטי כמו בערב האחד-במאי 1952 המשותף לרבדים, הראל ולנו – בהראל. אנו מופיעים בדקלום ומקהלה (שני שירים). "המקהלה תהיה משותפת ובנימין מהראל מוכן לבוא הנה לחזרות" (האם בנימין הוא בני אמדורסקי, שהיה חבר הראל?). "אנו משתתפים במשותף גם בתהלוכה בלוד בגלל התפוררות הסניף. יהיו: רוחמה, רבדים, הראל ונחשון". גם את ה-7 בנובמבר מציינים במסיבה עם הראל, ובהפגנה משותפת בירושלים.  

בשנת 1953 התמונה מתהפכת. המצב הכלכלי בנחשון קשה, אבל בהראל קשה יותר. דו"ח של כושכוש:  "הוועדה לכלכלה דנה והשוותה את מצב נחשון והראל למען לראות למה מצב הראל קשה כל כך. בתשי"ב הקטינו הראל את האשראי ב-6 אלפים לירות ואילו נחשון הגדילו ב-15 אלף . הפרש של מעל ל-20 אלף הם קבעו שזו הסיבה העיקרית והיחידה." גם המצב הבטחוני מחמיר. בשיחת-קיבוץ באוגוסט 1953 אומר יוסי עלי: "במשך החודש האחרון החוצפה של שכנינו הולכת וגדלה בעיקר בצפון לאל-קובב. אצלנו מאז הפיצוץ האחרון היה שקט. בהראל הם היו החודש פעמיים וזה מחייב את השומרים שיקפידו בשמירה."

בנובמבר 1954 הראל במשבר חמור. הרקע פוליטי: בראשית ימיו היה קיבוץ הראל שרוי בתהפוכות פוליטיות על רקע הקרע האידאולוגי בין תומכי האגף השמאלי במפ"ם בראשותו של משה סנה, לבין שאר התנועה. בתחילת 1953 תומכי סנה סולקו ממפ"ם ומהקיבוץ-הארצי, ובהם מספר חברי הראל. המשבר הביא לבסוף להתפרקותו הזמנית של הקיבוץ ב-1955. אנשי נחשון התגייסו לתמוך בקבוצת צעירים שהחזיקה במקום והוחלט להגיש עזרה ככל שנדרש (באותה שיחה הוחלט שנעמה תלמד פיתוח-קול וניצוח-מקהלות. האם בזה נגמר שיתוף הפעולה הקולי?). התאוששות בהראל נחגגת בחג-שבועות משותף ביוני 1956. 

מהו הטרקטור הראשון, ידעתם. זהו ה – HD5 שהגיע עוד לפני יום העלייה. שלושה ימים לפני יום העלייה באו כמה חברים להכין את המקום, ולשמור על חלק מן החפצים שכבר היו על הגבעה. שאר החברים נסעו לטיול לאילת, וחזרו לא למקום ממנו יצאו – אלא למקומם החדש – למשלט 200.

באחד מאותם הימים הגיע הטרקטור. הוא היה חדש חדש, וצבעו הבריק מאד, החברים היו רצים מידי פעם לראות אם עדיין הוא במקומו. הם אהבו אותו מן הרגע הראשון, כיוון שידעו שחבר נאמן הוא הטרקטור – ויעזור להם להוציא לחם מן הארץ.

את התלם הראשון חרשו ביום העלייה. האם סיפרתי לכם על יום העלייה? היה זה יום גדול, מכל הארץ באו ידידים לעזור לנו להקים את קיבוצנו. וכל אחד עשה כפי יכולתו – זה עזר בהקמת הצריף, זה במתיחת התיל וזה בסימון השבילים, זו בהכנת האוכל וזה בפירוק החבילות. וכשנסתיימה כל התכונה הזאת הקמנו שולחן גדול, לידו הושבנו את האורחים הנכבדים, ותלינו דגלים וכתובת גדולה ומאירת עיניים – "לא עייפי דרך – כי אם מפלסי נתיב". כלומר – אנו מתחילים בדרך חדשה, ואין אנו עייפים מדרכינו הקודמת – מלאי מרץ אנו ונתווה נתיב חדש לבאים אחרינו.

והאורחים ברכו אותנו ואנחנו ברכנו אותם את עצמנו, ומקהלה שרה, ורקדנים רקדו ויוסי של ניר הודה לכל האורחים שעזרו לנו ושמחו איתנו בחגינו – והאורחים נסעו וערב רד.

זה היה קצת משונה להיות פתאום לבד לבד על הגבעה הזאת. אפילו חשמל עוד לא היה – רק פנסי שדה ובאוהל הגדול הפיץ "לוקס" את אורו הבהיר. היו הרבה שומרים בלילות הראשונים, הם הסתובבו בשטח המחנה ושמרו על מנוחת החברים הישנים באוהלים.

אבל התחלנו לספר על הטרקטור. היה רק טרקטור אחד – והעבודה הייתה מרובה. האדמה הייתה שוממה וזה שנתיים שלא פילחוה המחרשות, כיוון שמלחמה הייתה נטושה בגבעות, אולם על כך כבר סיפרנו.

כיצד השתלטו הפלחים על כל האדמה הזאת, ולהם רק טרקטור אחד? חשבו הפלחים וחשבו, עד שמצאו עצה – יעבדו בשלוש משמרות. מן הבוקר עד אחר הצהריים, מאחר הצהריים עד הערב, מן הערב עד הבוקר. ובכל משמרת שלושה אנשים – האחד חורש והאחרים שומרים עליו עם רובים. כך עבדו עד שגמרו לחרוש את כל השטח ואז זרעו אותו.

אל תחשבו כי כה פשוט היה לצאת ולחרוש. לא ידענו מה טומנת בתוכה אמא אדמה – אולי שדה מוקשים הוא השדה החרוש? מי יודע מה נשאר פה מימי הקרבות? פנינו לעזרת הצבא, ואומנם העזרה נשלחה – באו חיילים ומגלי מוקשים בידיהם, והחלו לפנות את השטח ממוקשים, ורק אז אפשר היה לעלות עליו ולחרוש. אך שנים רבות לאחר מכן עוד היינו מגלים מוקשים במקומות שונים בשדות שלנו. ואפילו השנה כשהחלה שריפה על אחת הגבעות – התפוצצו מוקשים רבים שלא ידענו על קיומם.

רשמה: מירה מאיר

פריט 4269 בארכיון נחשון

מקובל שבעולם העתיק: שר צבא שגבר על אויבו, נוטל לעצמו את שמו של המנוח כדי להגדיל כבוד ולהאדיר. כל נער של בית ספר יודע את השם הורקנוס, ואולם לא רבים יודעים שאת השם הורקנוס קנה לעצמו יוחנן בן שמעון, רק אחרי שהביס את קנדיוס ההורקני בקרבתה של נחשון.

השנה הייתה שנת 136 לפנה"ס אחרי ששמעון הנשיא והכהן הגדול השתלט על יפו וגזר. באותה שנה הונח גם לאנטיוכוס השביעי המכונה סידאס מכל מלחמותיו בסוריה, ושר צבאו אותו קנדביוס הנזכר, עלה על יהודה, להחזיר למלכו את כל אותן ערים. מתיאורו של קרב זה כפי שהוא מופיע בספר המכבים, אפשר לנו ללמוד את צדדיה  הטופוגרפיים של אותה מלחמה ועליהם ברצוני לעמוד. קנדיביוס עלה וחנה ביבנה, כלומר בשפלת יהודה  חבל ארץ נאמן על הסורים שהיה מיושב – נוכרים, ומקום שממנו נהג מאז ומתמיד להתפרץ מתוכו אל ארץ יהודה – ובצר לו למקום בשם קדרון. יוחנן שהיה על הצבא במקומו של אביו חנה בגזר, המבצר שאך זה נכבש, ואילו הקרב עצמו היה על שפתו של נחל צבה (נחל מלא על גדותיו) בקרבתה של מודיעין. מקומות אלה רובם ככולם ידועים לנו בשמותיהם עד ימינו אלה. יבנה היא אותו כפר ערבי נטוש ממערבה של גבעת ברנר. גזר עמדה כמובן בתל-גזר ומודיעין, אם כי זיהוייה המדויק אינו ברור, הרי לצורך דיוננו מספיק אם נציין שעמדה אי שם לצפונו של עמק-אילון, ואולם קדרון, העיר שביצר קנדביוס, נתונה לחסדם של המזהים.

להוציא את נחל קדרון הידוע, הרי שם זה  איננו מופיע אף פעם בכתיב עברי ונודע לנו רק בכתיבתו היוונית. (שהרי כל ספר החשמונאים נכתב בשפה זו). אפשר על כן להניח, שהיהודים של אותה תקופה היה שגור בפיהם שם אחר לציונו של אותו מקום, והשם עצמו כפי שהוא מופיע בספר המכבים, אינו אלא שיבושו היווני, גם עצם כתיבת השם בספרות העתיקה איננה נקיה משיבושים. מעתיקים מאוחרים השם קדרון לא אמר להם ולא כלום, החליפו אותו בחברון, אילן גדול יותר להתלות בו, זיהוי זה אחרון וודאי שאינו מתאים למציאות, מפאת ריחוקה של חברון מאותו מרחב אסטרטגי שעל כיבושו נטושה הייתה המערכה. מה גם שמעצם התיאור המצוי בספר החשמונאים מסתבר שמקומה של קדרון היה בקרבתה של יבנה, מקום מחנהו הראשי של קנדביוס. בתיאור נסיגתם של צבאות הסורי אחרי שהוכו מכה רבה בידי יוחנן, נאמר בפירוש: "וירדפם עד קדרון והלאה וינוסו אל תוך המגדלים אשר בטח אשרוד וירדוף את העיר" מסתבר איפה, שקדרון נמצאת בסביבת אשדוד, בקרבת מחנהו המרכזי של קנביוס. לכן לא נחלקו דעות החוקרים שעה שבאו לזהות את קדרון עם הכפר הערבי קטרה השוכן על תל גבוה ממש בכניסה לגדרה המושבה.

גם המדייקים יותר ומזהים את המקום בתל-אל-פול הסמוך לקטרה. מקום שנתגלו שרידי מבצר עתיק. ב-1950 קראה ועדת השמות הממשלתית למושב עולים שהתיישב על אדמת קפרה בשם: קדרון, ונתנה בזה לזיהוי את אישורו הרשמי והאחרון. הנה כי כן זכתה גם קדרון ליד ושם על מפת הארץ אם כי ספק הוא אם הוצבה במקום הנכון. זיהויה של קדרון עם קטרה, במבט ראשון הוא נראה אמיתי ופשוט מכיל בתוכו קשיים חמורים, ומפליא הדבר שעד היום לא נתנו החוקרים דעתם על כך. הקושי הראשון הוא טופוגרפי, שטח המערכה מקבל פתאום ממדים שאינם תואמים כלל את המושגים של העולם העתיק.

הוא משתרע מיבנה ועד מודיעין, על שטח שאינו מהווה יחידה אסטרטגית אחת ולכן לא ייתכן שגורלו של שטח כזה יוכרע בקרב אחד. תאור מקום חנייתם של המחנות היריבים מגדיר את שדה המערכה. שנית המרחק שבין מודיעין ויבנה – קדרון, גדול מכדי שיהוו שני אלה קווי חזית, משום ששטח ההפקר הנוצר ביניהם הוא יותר מידי פנטאסטי. הקושי השלישי אפשר שהוא גם המכריע. כשקנדביוס עולה על יהודה יושב יוחנן בגזר. מה טעם איפה, מתנהלת המערכה במודיעין שהיא צפונית הן לגזר והן לקדרון? כל הסתירות האלה וכן הפסוק עצמו "וירדפם עד קדרון והלאה..., עד אשדוד" מורים שקדרון לא עמדה ליד אשדוד ויבנה אלא "הלאה" משם, היכן עמדה בדיוק? את התשובה אפשר אולי למצוא בקטה תמים למדי של חשמונאים ג‘ שם נאמר שקנדביוס ביצר את קדרון והושיב בה פרשים על מנת "שישודו במסילות יהודה", ויוחנן, משראה את כל אלה, עלה לירושלים להודיע את הדבר לאביו. מסתבר איפה, שהסורים העמיקו לחדור משפלת החוף ויוחנן אולץ לנטוש את גזר. ברור עכשיו שקדרון אינה נמצאת בשפלה אלא בקרבת "מסילות יהודה" כלומר בקרבת הדרכים המובילות לירושלים, קדרון מציינת איפה את גבול השטח שאליו העמיקו הסורים לחדור וביצורה של קדרון אילץ את יוחנן לברוח מגזר. אמנם בספר כתוב "שיוחנן עלה לירושלים כדי להודיע את הדבר לאביו" אולם ברור שאין זו אלא הסוואה, משום שעדיין לא שמענו שישמשו שרי צבאות כנערי שליחות, ומה גם שאחרי תום "השליחות" אין יוחנן חוזר לגזר אלא יורד מירושלים להלחם במודיעין.

עכשיו עולה בברור שאת קדרון יש לחפש בסביבת עמק איילון, עמק שנמצא בקרבת המסילות לירושלים ושביצורו ע"י האויב תוקע טריז בשטח היהודי הרצוף הנמשך מירושלים לגזר. הזיהוי מתאים להפליא לחר‘ עלי ג‘ידיר שבקרבת נחשון היושבת בעורפה של גזר. מסתבר איפה שמכל הנוסחאות שבהן מופיע השם קדרון בספרים, השם GDRON כמו שהוא מופיע אצל הירונימוס (מתרגם התנ"ך לרומית, חיי במאה השלישית) הוא הנכון ביותר וקדרון היוונית אינה אלא שיבוש שמה של ג‘דור או קדרון היהודית בשם הערבי. ג‘ידיר נשמע הד עתיק וברור לשם GEDOR . אם כן במקומה של חר‘ ג‘ידיר הייתה אותה גדרה התנכית (שמתיישבי גדרה חפשו את צלילה בקטרה)  שעלו אליה לפני 75 שנה ושהיא אחת עם קדרון של תקופת החשמונאים שועדת השמות הממשלתית ניסתה למצוא באותה קטרה.

עכשיו עם קביעת מקומה של קדרון בחר‘ ג‘ידיר יתבררו לנו פרטי המערכה – אולי החשובה ביותר מכל מערכות החשמונאים – מתוך ערפילי הכתובים. קנדביוס עלה על יבנה וקבע בה את בסיסו, אולם עיקר צבאו עלה אל פנים הארץ בכוון אל גזר, והתבצר בגדור היושבת על עמק איילון – שדה מערכות מאז ומעולם – מחמת כך עקר יוחנן הורקנוס מגזר שנפלה כנראה ללא קרב בידי הסורים וחזר לירושלים, ומשם ירד ובא אל מודיעין בקצהו השני של עמק איילון ונפגש עם קנדביוס על גדות נחל מלא מים – כי הימים ימי חורף היו – העמק איילון עצמו. היוונים הוכו מכה רבה ונסו אל בסיסם הקרוב, אל גדור אולם הורקנוס כבש גם אותו והם המשיכו במנוסתם למחנהו של קנדיביוס עצמו "אל המגדלים אשר בשדה אשדוד".

אם נקבל את הזיהוי הזה קדרון – גדור – ג‘ידיר ייחשף לנו טפח נוסף מההיסטוריה של המקום בו אנו יושבים, שהיה ללא ספק מיושב אף בתקופת החשמונאים והמטבע שמצא אורי על התל ושהיא משל מלכי בית תלמי שמשלו באותה תקופה במצריים – תבוא ותעיד.

 רשם: חנינא

קצת היסטוריה

לפני זמן מה עברתי בצומת-נחשון בדרכי לירושלים, ונזכרתי. בשנת 1953 נטעתי, במסגרת עבודתי בקק"ל, את ה"חרובים". כמובן לא לבד, עבד איתי עוד מדריך ממושב בקוע ואנשים מהסביבה. בזמנו שמעתי את ההיסטוריה של תוכנית-הנטיעות. השם פרופסור לאודרמילק, אבי המוביל-הארצי, ידוע לכולם, אנו חייבים לו הרבה מאוד. מספרים שבדרכו לירושלים, עבר בצומת-נחשון ושאל מדוע השטח ריק ואין בו נטיעות. הוא הציע לטעת את עץ החרוב. מובן שאינני צריך לספר כאן על תולדות החרוב ועל שימושיו. 
עליתי לארץ כגנן מוסמך, דבר די נדיר בזמנו. אחרי שעזבתי את הקיבוץ התיישבתי בטל-שחר ב-1953. אתם ודאי  זוכרים את המצב בזמן הזה. היינו בלי חשמל ובלי קרח, ערבים באו בלילות כדי לגנוב את בהמותינו, ופרנסה היתה לנו בקושי רב.

מצאתי עבודה בקק"ל ונשלחתי לפרוייקט-החרובים. נטענו מצומת-נחשון ועד לקיבוץ נחשון, וגם לאורך הכביש הישן לכיוון בית-שמש. אני כמובן ידעתי מה זה צמח דו-מיני, אך לא היה לי ניסיון עם חרובים. לא ידענו גם כיצד לגדל חרובים במשתלה בכמויות, ובמיוחד כיצד לגדל שתילים זכרים.

כפי ששמעתי אז, הביאו את השתילים מקפריסין בפחים, וכמובן את הזכרים לחוד. הסבירו לנו את ההבדל. היה צורך לשתול בערך 25 נקבות לזכר אחד.

כיצד עבדנו? הכשרת השטח הייתה בעיקר בעזרת סוסים. העבודה היתה קשה בגלל הסלעים בשטח. עבדנו גם ב"סקרייפר-סוס". ראיתי כלי כזה לאחרונה בחצר המוזיאון בחדרה. הפועלים אשר עבדו היו בעיקר מהכפרים צלפון וכפר-אוריה. עבדנו במכושים ונטענו את העצים. המיכסה הייתה בקבלנות - כ-140 שתילים ליום לכל פועל. השקינו את השתילים בעזרת ג‘ריקנים, שישה על גבי חמור על "ארגזיים" משני הצדדים. יותר מאוחר הרכבנו צינור 1 "צול" לכל אורך השטח בכיוון בקוע. יותר מאוחר נטענו גם בבקעה מול קיבוץ נחשון. חבר צעיר חיבר גם שם צינור-ברזל והשקינו את העצים בעזרת צינור-גומי – "דו-פיה" באורך 50 מטר, שחיברנו לברז. יותר מאוחר מוניתי כאחראי על השטח וטיפלתי בעצים לבד. היו אז תקוות גדולות לניצול הפרי, אך בעצם לא יצא מזה כלום.

כמה "צימוקים":

העבודה היתה בקבלנות ועבדו מספר קבוצות. אחרי מספר ימים ראינו שפועלים אחדים גומרים מוקדם את העבודה, אח"כ התברר לנו שהם חפרו בור וקברו בו את כל השתילים. זה התגלה כאשר ספרו בשטח את כל השתילים.

בזמן העבודה התגלו פקעות רבות של רקפות, לא יכולתי להתאפק ולקחתי הביתה אחדות מהן לשתילה. אחרי מספר ימים שמעתי שהפועלים מדברים ביניהם, "האשכנזים כולם משוגעים, אי-אפשר לאכול את זה", את הרקפת כמובן.

הרבה שנים עברו מאז, ונטעתי הרבה מאוד עצים, יותר מאוחר גם כמורה לחקלאות כיום אני גימלאי וגר בעשרת כארבעים שנה.

בברכה, גבריאל מאיר

1998