נחשון – יום העלייהל"ג בעומר תש"י 5.5.1950"לא עייפי דרך – אלא מפלסי נתיב"
זו הסיסמא שליוותה אותנו ביום העלייה על הקרקע.סיימנו את תקופת ההכשרה בבית-אלפא ויצאנו לחופשה קצרה בבית.השתתפנו בהפגנת האחד-במאי – חג הפועלים - ברחובות תל-אביב . אז עוד האמנו בסטלין וברוסיה האדומה. נשאנו סיסמאות, הנפנו דגלים אדומים, ושרנו שירי-פועלים מכל הלב.חזרנו לאסוף את חפצינו ויצאנו לדרך – שישים נערים ונערות בגילאי שמונה-עשרה, פחות או יותר, כשפנינו לעבר "משלט –200" אל ארץ לא נודעת.נסענו במשאית בכביש תל-אביב-ירושלים הישן. האוטוסטרדה של היום עדיין לא הייתה קיימת, עברנו על פני חולדה והגענו לצומת - שהיום הוא צומת-נחשון. במקום לנסוע ימינה לירושלים המשכנו ישר בכביש ישן ורעוע, קוצים משני צדדיו, שמיר ושית. משמאל לדרך עברנו יישוב ערבי חרב ,דיר-מוחיזין. היום יושב שם מושב בקוע, יישוב של עולי תימן. נסענו עד שהגענו לשלט "עצור - גבול לפניך".ירדנו מהמשאית ושם קידמה את פנינו קבוצת-ההכנה, שהגיעה לשטח שלושה ימים לפנינו: תשעה נערים ונערה אחת, הגר שמה. תפקידם היה להכשיר קרקע להקמת שני צריפים , משטחים לאוהלים, וכן משטח נקי לטקס החגיגי של העלייה על הקרקע. יחד עם קבוצת-ההכנה הגיעו משאיות עם גדרות-תיל, אוהלים, כלי-עבודה וציוד ראשוני, שיאפשר לנו להישאר בשטח.מצאנו את עצמנו בארץ לא נודעת. אדמת טרשים, סלעים, קוצים, תעלות וחפירות - שרידי קרבות לטרון במלחמת-השחרור.לפני שהתחלנו במלאכת העשייה עלינו על משלט-200, גבעה הצופה פני מנזר-לטרון, שגובהה 200 מטר מעל פני-הים, ומכאן שמה. מכאן צפינו על מנזר-השתקנים, על משטרת-לטרון המאיימת ועל שלושה יישובים ערבים (שנמחקו מעל פני הקרקע במלחמת-ששת-הימים).המרחק בינינו לבינם הוא כקילומטר-וחצי, והשטח החוצץ בינינו היה שטח-ההפקר.על משלט זה הקמנו לימים עמדת-שמירה, שם שמרנו יום ולילה, כשעינינו צופות לעבר משטרת לטרון וסביבתה, שהטילה עלינו את מוראה.בינתיים הגיעו אוטובוסים עם הורינו וחברינו, ועזרו לנו במלאכת העשייה. הם השתתפו יחד איתנו ועם נציגי הסוכנות-היהודית, שבאו לטקס החגיגי לציון יום העלייה על הקרקע. הגיעו גם נציגי התנועה, שענדו לנו סמלי-בוגרים (טקס זה היה מקובל ברחבי הארץ בל"ג בעומר).
ליד שולחן מאולתר ישבו המכובדים לצד חברינו ואנשי התנועה, כאשר כל המוזמנים ישבו על ספסלי-עץ רעועים. תוכנית הטקס כללה נאומים וברכות, ואנו הופענו במקהלה ובריקודים, אותם הכנו מבעוד מועד.
באותו טקס הוקראה "מגילת העלייה על הקרקע", ולהלן קטעים ממנה :"אנו חברי "גבולות", בוגרי השומר-הצעיר, החוליה ה-ט"ז בשרשרת מפעלי ההגשמה, פותחים היום תלם ראשון באדמתנו, לעדות כי כאן נבנה בית איתן, הפתוח לקבל פני גאולים. תקענו יתד על משלט הצופה פני לטרון ועמק-איילון.דמי אחינו אשר מסרו נפשם על שחרור ירושלים זועקים מן האדמה הזו, נדרנו נדר להיות ראויים לזכרם... עדה האדמה הזאת ועדים י"ח אביבינו כי לא נשקוט עד ישב ישראל לבטח בעולם משוחרר. היום כרתנו ברית עם הגבעה הזאת".בסיום הטקס כל האורחים עזבו אותנו, ונותרנו בודדים בלב שומקום - ללא חשמל, ללא מים, ללא טלפון, ללא תחבורה וללא שרותים מינימליים.הפרידה מההורים הייתה קשה, בעיקר להם. ממשפחתי הגיעו רק אבי ואחותי. אמי העדיפה להישאר בבית, שם הרגישה תמיד הכי בטוחה. לאברהם, בן זוגי, הגיעו שני ההורים.אחים ואחיות לא היו לו – הוא היה בן יחיד. קשה לתאר את המועקה בלב הורינו, שנסעו חזרה לביתם החם והשאירו את ילדיהם בתנאים-לא-תנאים , בסביבה עויינת, ובלי שום אפשרות לתקשורת.בטרם עזבו אותנו כל האורחים, הספקנו להקים בעזרתם שני צריפים. בכל אחד מהם היו שני חדרים, ובהם מיקמנו את המזכירות, המרפאה, חדר-הנשק והמטבח. לחדר-האוכל הקמנו אוהל ענק , פרוץ לכל רוח ועדין ללא שולחנות ומושבים. אכלנו כשאנו ישובים על האדמה. לעצמנו הקמנו אוהלים להגנה מפני הגשם, שגם ביום-העלייה וגם לאחר מכן, הזכיר לנו את קיומו.